מכתב תודה מרגש ממילואימניק

 

מכתב תודה ממילואימניק מיוחד, והקדמה שבה יסופר מה גרם אפילו לקירות חדר האוכל, שראו ושמעו כבר הרבה מאוד דברים, להתרגש עד מאוד

 

שחר שוקרון הוא חי"רניק ומילואימניק שהתארח עם כל הפלוגה בקיבוץ בתחילת המלחמה. מכאן הם המשיכו לעזה.

נדמה שעבר המון זמן מאז וכמעט שהספקנו לשכוח, אבל בימים ההם, נשות הקיבוץ, בניצוחן של עדנה אדרת וע.עדנה, הלוא היא נטע מירובסקי, הקימו בחדר האוכל מפעל הזנה מפואר לחיילים שהתארחו בקיבוץ ובסביבה, בי נשבעתי שהאוכל, מעשה ידיהן של נשות הקיבוץ להתפאר, עשה דרכו והגיע עד לבירנית ולמטולה.

ברצותינו להזין גם את החיילים חובשי הכיפות, התייעצנו בענייני כשרות עם חייל שכיפה שחורה נצפתה לראשו, 

'זה לא חשוב עכשיו' ענה החייל, 'אהבת ישראל מכשירה את הכול'.

יָא בָּא יֶה! איזה יופי!

צבא שלם של נשים בשלניות, עמלניות ופעלתניות עמד לו מלכת, כולן נשאו את עיניהן אל החייל הצעיר, אפילו קירות חדר האוכל ששמעו כבר הרבה דברים, התרגשו מן הגג ועד היסודות, בתוך הכאוס והכעס והפחד והזעזוע שאפיינו את תחילת המלחמה, היה זה רגע מזוקק של וודאות, של אמת ושל מהות.

החייל הזה הוא שחר שוקרון,

וזה המכתב שהוא כתב לנו כעת, כשיצאו מעזה בחלוף שלושה חודשים.

איזה רגעים יפים היו ועדיין, בכל הרעה הזו שהתרגשה ובאה עלינו.

 

המכתב של שחר

 

היי. זוכרת אותי? אותנו?

היינו אצלכם בקיבוץ בשבוע הראשון של המלחמה.

יצאנו השבוע מעזה עם כל האוגדה והחטיבה.

עשינו את משימתנו על הצד הטוב ביותר בצפון ובמרכז הרצועה.

שלושה חבר'ה נפצעו במהלך הלחימה אך כולם חזרו עם ידיים ורגליים וחיוך.

הפלוגה ששהתה אצלכם וגם החטיבה יוצאים ומשתחררים לבינתיים עם רגשות מעורבים.

טרם השיבו את החטופים ויש עוד המון עבודה ברצועת עזה שנעצרה באמצע, לפחות עבורנו. לכולם ברור שזהו פרק א' של המלחמה.

כרגע אנחנו משתחררים עם ידיעה שנצטרך להגיע שוב לאחד הגבולות שלנו בשנה הקרובה, אולי לפני. היה חשוב לי לעדכן גם אתכם. מלבד הכרת הטוב והתודה המחויבת, לכולם ברור שהמשימות צלחו רק בעזרת העורף והתושבים שאירחו אותנו במהלך הקצת יותר מ-100 הימים הללו.

באופן אישי, האירוח באיילת היה הכי טוב.

לא בגלל האוכל והתנאים המדהימים שקבלנו אלא בגלל החומר האנושי והערכים שהיו תמיד ברקע.

החודשים הללו היו קלים בזכות עם ישראל, בזכותכם.

לעם ישראל מגיע לחיות ככה תמיד.

תושבי ישראל ואתם הייתם איתנו בכל צעד, בכל לילה ולפנות בוקר כשקצת היה מעורפל ואולי לא ברור מה אנחנו עושים בסרחון העזתי.

לעניות דעתי, המילה תודה מקטינה את עשייתכם כי עשייתכם היא ממש לחימה לצד הלוחמים, ולחבר לנשק לא אומרים תודה אלא מרגישים תחושת מסירות נפש ללא תמורה.

ובכל זאת, תודה ענקית לכל נשות הקיבוץ, לילדי הקיבוץ וכמובן לאחינו הגברים שיצאו גם להילחם או שתמכו ועזרו לכם וגם אותם ראינו.

תודה לקיבוץ איילת השחר.

מקווים להשיב לכם שקט ואיכות חיים,

ולהתראות רק במרחבים הירוקים בימי נופש.

לך, לעדנה, לנערות ולנערים שהיו שם.