מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
"כנערה צעירה הייתי כתבת נוער ב'מעריב לנוער', מאוד אהבתי את זה ורציתי להיות עיתונאית או מורה. כשהבנתי שהעיסוק בעיתונאות לא מספק ביטחון תעסוקתי, הלכתי ללמוד תואר ראשון בייעוץ חינוכי ולשון עברית באוניברסיטת תל אביב, במטרה להיות מורה ללשון.
במקביל, ב־91 התחלתי לעבוד במחלקת הבחינות של האוניברסיטה הפתוחה, זה התחיל מזה שסדאם זרק טילים ומישהו היה צריך להודיע לסטודנטים שהבחינה לא תתקיים בשעות אחר הצוהריים. זה היה התפקיד שלי.
סדאם עזב ואני נשארתי באוניברסיטה הפתוחה עד היום.
בעקבות ביקור בבית ספר במסגרת לימודי התואר הראשון, זנחתי את הרעיון להיות מורה, והמשכתי לתואר שני במדיניות ציבורית, במטרה לנהל את מחלקת הבחינות של האוניברסיטה הפתוחה."

אז בכלל לא התכוונת להיות אקדמאית?
"לא ממש, אחרי 10 שנים בערך, החלטתי שאני רוצה להתקדם לדוקטורט, לשם כך למדתי תואר שני נוסף, בחינוך, וגם חזרתי לתחום שלי, חזרתי הביתה."

מה בכל זאת היה הטריגר לדוקטורט?
"ב־2008 החלטנו, תומר ואני, לבנות את ביתנו בהרחבה באיילת, ב־2010 עברנו לגור בקיבוץ, ואני המשכתי לעבוד באו"פ ברעננה ולגור בגליל העליון.
בפתוחה יש כלל, מי שיש לו דוקטורט, לא צריך להחתים כרטיס, זה מצחיק, אבל זה מאוד דרבן אותי לעשות דוקטורט... לקח לי 4 שנים לסיים וב־2015 כבר הייתי דוקטור.
לפעמים דווקא הדברים הגשמיים מדרבנים. אני מודה שעדיין לא ראיתי את האופק האקדמי בשלב הזה, זה קרה מאוחר יותר, עם ההצלחות, תוך כדי תנועה."

ובדיעבד, למה אקדמיה?
"האקדמיה זה מקום שיש בו הרבה אפשרות להיות מעורבים, לדחוף למחקר, וגם להשפיע על דור ההמשך דרך הסטודנטים, שהם הדבר שהכי חשוב לי בעולם. הם חשובים לי ברמה האישית, חשוב לי שהם יתקדמו ויצליחו, הקידום לפרופסור מאפשר לי בין השאר לחזק אותם ולהשקיע בהם, ואני מאמינה שהם יחזרו לכאן או יישארו כאן, ויחזירו לגליל ולמדינה.
לא הכול דבש כמובן, באקדמיה יש גם הרבה מתח, עבודה לא פשוטה, גם על רקע בינלאומיות שבחלקה היא עוינת לישראל, יותר דחיות של מענקים ומאמרים. אפשר לומר שזו עבודה מאתגרת, מתגמלת, מורכבת, ומספקת."

איך הגעת לתל חי?
"מרגע שעברנו לקיבוץ, ניסיתי במשך 4 שנים להתקבל לתל חי ללא הצלחה, בשלב הזה הייתי כבר דוקטורנטית, ולא הצלחתי להתקבל, זה היה תסכול אדיר.
לבסוף, התקשר אליי פרופסור יאיר זלטנרייך, שאני חייבת לו הרבה, והציע לי ללמד בקורס 'מיומנויות אקדמיות', קורס שנחשב תובעני מאוד, וכמובן שלא קשור ישירות לתחום ההתמחות שלי, אבל מבחינתי זה היה רגל בדלת.
בדיעבד, זה קורס שביסס את ההוראה האקדמית שלי, את היחס לסטודנטים. שמונה שנים לימדתי את הקורס הזה."

במה עוסק המחקר שלך?
"המחקר שלי עוסק בעיקר בחינוך בפריפריה – אני מדגישה את הזווית הסוציולוגית אבל משלבת באופן הדוק ראייה גיאוגרפית: מרחק, נגישות, קושי להגיע ולצאת, ואיך זה מעצב את החינוך ואת הבחירה של אנשים לחיות פה בגליל. זה משהו שמובן מאליו ברפואה, אבל כמעט לא נדון בחינוך. אני מתמקדת בחוויות החיים בפריפריה, ביוזמות מקומיות, בעוצמות ובחוזקות, ובדרך שבה הקהילה יכולה להוביל שינוי."

איך אנחנו כקהילה יכולים להוביל לשינוי בתחום החינוך?
"המשמעות צריכה להיות שינוי בתפיסה, צריך לפתוח חוגים גם ל־3 או ל־4 ילדים, לפתוח מגמות מיוחדות עבור הילדים המעטים שמעוניינים בהן. צריך לשלם הרבה כסף למורים איכותיים כדי שיבואו ללמד.
בד בבד, צריך גם לזכור שהשכלה לא מתאימה לכולם, וילדים יכולים לפרוץ ולהצליח גם בדרכים אחרות, וגם את זה צריך לחבק ולהבין, אבל אלה שזה כן מתאים להם, צריך לדאוג שיקבלו את זה."

איך המלחמה השפיעה על החינוך בצפון, אולי על התפיסה שלך?
"היא חידדה הרבה מאוד. מצד אחד, ראינו את החוסן של הקהילות, לא רק ברמה הרגשית, אנשים הקימו בית ספר ביוזמה מקומית, בלי לחכות לרשויות, עמותות צמחו מהשטח. הכול נשען על משאבים מקומיים – הורים, פנסיונרים, מתנדבים. החינוך הבלתי פורמלי נתן מענה בתנאים לא תנאים, איפה שהמדינה לא הצליחה. דווקא מתוך השבר – צמחו המון יוזמות. אנשים מבינים שאם הם לא ידאגו לעצמם ולילדים שלהם – אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומם. זה נכון לא רק לישראל, זה קורה בעולם כולו.
מצד שני, תלמידים מאוד נזרקו לגורלם, למדו פחות שעות, בתנאים שלא היו עוברים בשום מקום במרכז. זו אוכלוסייה קטנה עם כוח אלקטורלי חלש – וזה ניכר."

אז למה בעצם לגדל ילדים בפריפריה, האם אנחנו לא חורצים את גורלם במובן מסוים?
"תראי, ערכתי מחקר על משפחות של מפונים, יש לא מעט מפונים, שיצאו החוצה וגילו מערכות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות ברמה גבוהה, וגילו הווה ועתיד טוב יותר לילדים, וחלקם מבססים על זה בדיוק את השיקולים לא לחזור לגליל. אבל יש גם רבים שבחרו כן לחזור. לפעמים מתוך ערכים כמו חיי טבע, תחושת שליחות, ציונות – לא במובן הריק והסיסמאתי, אלא מתוך אמונה אמיתית שאפשר וצריך לשנות מבפנים. ויש בזה משהו עוצמתי מאוד. באנשים שבוחרים לחזור למרות הכול, ולבנות כאן משהו טוב.
ילד מקבל פה דברים אחרים, מקבל חיי קהילה וערבות הדדית. לא מעט מרואיינים שנולדו וגדלו פה, וגם חיים פה, אומרים לי שמבחינתם הגליל זה מרכז העולם. זה מסר שעובר לילדים בחלק מהמשפחות. צריך לחשוב איך להחזיק את זה אצל ילדים לאורך זמן גם כשהם מתבגרים. להתמיד במיצוב המקום ככזה ששווה לחיות בו במובנים רבים."

אבל עם חיי קהילה וערבות הדדית אי אפשר ללכת למכולת
"המיומנויות של המאה ה־21 מדברות פחות על תלמידאות, ויותר על להסתדר בחברה, ועל מיומנויות רכות – תקשורת, חוסן נפשי, יצירתיות – ודווקא הגליל, הוא כר פורה לכל אלה. יש כישורי חיים שילדים מקבלים פה, זה מאזן של רווח והפסד בסוף.
וזה גם חשוב לזכור – אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה היה קורה אילו. כל בחירה שלנו כהורים כרוכה בוויתורים – ובתקווה. וכל מקום שנבחר לגדל בו את ילדינו, אם נעשה זאת באהבה, באמונה ובמעורבות – יש לו את הפוטנציאל להפוך לקרקע טובה לצמיחה."

איך המגורים בקיבוץ ובפריפריה השפיעו על ההתפתחות המקצועית שלך?
"אני חושבת שאם לא הייתי מגיעה לאיילת השחר לא בטוח שהייתי מגיעה לפרופסור, או לפחות לא כל כך מהר. החיים בקהילה, מאוד מאפשרים התפתחות אישית למי שרוצה, יש הרבה שקט, הרבה תמיכה וחברים. הילדים יותר עצמאים, תמיד יש מישהו שיירתם ויציע עזרה.
גם כשאני מגיעה למוטי לדואר לקחת את הספרים שאני מזמינה מחו"ל, תמיד יש מילה טובה, ובכלבו מישהו שואל אם כתבתי עוד מאמר... אני מרגישה עידוד ופירגון. בעיר לא מכירים אותי. זה נותן משהו, זה נותן כוח, גם ברמה הטכנית וגם ברמה הנפשית אנשים רוצים בהצלחה שלך. יש לזה הד. יש שמחה אמיתית וטהורה בהצלחה. עם כל זה שרחוק והכול, החיים כאן הרבה פחות תובעניים.
הסביבה יותר תומכת, יותר רגועה, פחות אינטנסיבית, פחות לחץ, פחות מתח, פחות פקקים. וזאת זכות גדולה להיות חלק מהקהילה הזאת."

יש משהו מפתיע או לא צפוי שאנשים לא יודעים על החיים באקדמיה?
"שהמסלול האקדמי כולל הרבה מאוד דחיות, של מאמרים, של גרנטים, אני מזדהה עם שחקנים שמספרים על עוד ועוד אודישנים שלא צלחו, על כל 8–9 דחיות יש הצלחה אחת. מי שמצליח זה מי שלא נשבר. לא מתרגש מהדחיות. אני לא בהכרח יותר טובה או מוכשרת. אני פשוט למדתי להתמודד עם הדחיות האלה.
רענן שקד כתב בטור שלו על דחיות: 'רוב החיים אנחנו סופגים דחיות, ואז הן מפסיקות להגיע. לא בגלל שהשתפרנו אלא, בגלל שהפסקנו לנסות. אז מה שאני רוצה לומר שלפעמים ההבדל בין מי שמצליח לבין מי שלא, הוא שזה שמצליח לא מתייאש...'"

מה הרגע הכי מרגש או משמעותי שחווית בדרך?
"הרגע הממש משמעותי, זה הרגע שבו הבאתי את הזכאות לדוקטורט להורים שלי, אבא שלי כתב את נושא הדוקטורט על פתק והחזיק אותו בכיס כדי להקריא לאנשים, הוא אמר שכשהוא הקריא, אנשים חתכו אותו, הנהנו במבוכה, ולא בדיוק הבינו... אבל זאת הייתה גאווה עצומה בשבילו ובשבילי."

מה היה כתוב בפתק?
"סוגי הון ומעמדם הפורמלי והלא פורמלי של מורות ומורים בבית ספר: השוואה בין נשים לגברים בחינוך היהודי ובחינוך הערבי."

למי היה הטלפון הראשון אחרי שקיבלת את הבשורה על הפרופסורה?
"הטלפון הראשון אחרי שהודיעו לי היה לאימא שלי, שלא האמינה שתהיה לה בת פרופסורית, ושמחה לבשר לכל סביבתה רבתי.
אני חייבת הרבה גם למשפחה הגרעינית והמורחבת, לאחים שלי ולמשפחות שלהם, להורים של תומר, לגיסים, לחברים בתל אביב ופה, בצפון ובקיבוץ, לאנשים מתוך האקדמיה שהאמינו בי כשעדיין לא האמנתי בעצמי. אני באמת ובתמים מאמינה שלכולם יש חלק בזה."

אם היית יכולה לכתוב פתק קטן לילדה שהיית בגיל 10 – מה היית כותבת לה?
"'אל תדאגי, את תתחתני עם הבחור הכי מהמם בעולם! ויהיו לך ילדים מדהימים.'
כי בסוף בסוף, זה מה שילדות רוצות, או שהסביבה רוצה בשבילן, אבל חלק גדול מהעניין עם הבחור המהמם הזה, זה שהרבה מאוד בזכותו הגעתי לאן שהגעתי."