title
title
title
title
title
title
סיפורי מחווה וזיכרונות איילתיים
סיפורי מחווה וזיכרונות איילתיים ומשפחתיים בעקבות ספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה"
כתב: ברל'ה צפרוני

הספר מספר על כל אלה שהיו בחלקם אחרוני העלייה השנייה וראשוני העלייה השלישית. מה היה "התפר" בינם ומי היו הטיפוסים ובעצם, איילת-השחר הייתה בדיוק יישוב כזה. במבט לאחור, וודאי ש"תפר" זה קבע את דמותו האנושית של הקיבוץ ועוד יותר את גורלו הכלכלי. אפילו הצטרפות קהילת בית-השיטה, לא גרמה פה למהפכה כלכלית, שהייתה מתבקשת באותם הימים.
לכן כל-כך הזדהיתי וצחקתי במשך כל קריאת הספר ואתם, הקוראים, הסובלים היחידים (אולי...) שאני שולח לכם סיפורים אלה.

בפרק ההנצחה של סבתא טונקה (ע' 215) "אף אחד לא עוזב מושב והולך לקיבוץ", הדבר היה ככה אצלנו: אלקנה הורביץ, האיש שיענקל שגב סיפר עליו (באחד מסיפוריו המומצאים...) שבלוויה של צפרוני צעק: צפרוני בגן הירק, צפרוני בהדרכה, צפרוני במפלגה, תחי צפרוני! האיש הזה עזב את איילת-השחר לכפר יחזקאל עם כל "המושבניקים" שעזבו לירקונה, באר טוביה וכפר ויתקין (ב-1924), אבל אחרי כמה שנים חזר לאיילת-השחר. (טונקה טענה שמעולם לא חזר מושבניק לקיבוץ...) עליו מסופר הסיפור הפיקנטי, שחוץ מזה, שהסיגריה לא משה מפיו, הוא היה משחק עם פיינשטיין (זאב שפר ז"ל) שח-מט. כאשר פיינשטיין היה מעשן סיגריות תוצרת חוץ ואלקנה היה מעשן את ה"לטיף", שבשפת העם נקרא "לטינף" וגם כשהיה עובד, היה תמיד עם טורייה ומכוש. כאשר אחד מן הכלים היה מתעייף, הוא היה מחליף בינם. במשך כמה שנים היה אלקנה אחראי על כרם הזיתים.
לקראת הסתיו היו מעמיסים על עגלות גלגלי עץ-ברזל וזבל בקר ומורידים אותם למספוא ולגן-הירק באזור באר א'. הדרך עברה בגבול הכרם וברלה קוץ, שהיה אדם מלא הומור וגם עוקצני, העביר את הדרך לתוך הכרם ואז אלקנה אמר לו: בוא הנה! שים את הראש על האבן ואני אוריד לך אותו עם הטורייה! האיש היה מפ"מניק ועזב לקיבוץ "הגושרים".

הנסיעה במשאית בין ירושלים לנהלל הזכירה לי את שמירת הלילה הראשונה שלי, כשחזרתי מהצבא.
כל הלילה סחבנו, חנוך בהם ואני, כדי חלב עם פרדה מסכנה, שהייתה צריכה לעבוד גם ביום. סחבנו את הכדים מהרפת לבריכת-הקירור, מבריכת-הקירור למטבח הילדים ומטבח הקיבוץ. העמסנו 40 כדי חלב מבריכה זו, שהייתה יצרנית הקרח, אל המשאית שבשעה 04:00 הפליגה למחלבה בדגניה א'.
לילה שלם של סחיבת כדים... וארוחת לילה עם השומרות...

שלו מספר על אביו ומשפחתו, שלמעשה, נדדה אחרי האב, המורה. זה הזכיר לי את המורים המשונים, שבאו ללמד אותנו. זכורה לטוב היא מורתנו ציפורה, שבמשך כל כיתה ג', לימדה אותנו לשיר כמעט כנושא לימוד בלעדי. בבקרים היינו צריכים להעירה, כי את לילותיה בילתה עם הפל"מחניקים...
אני זוכר גם את המורה לטבע, או מדעים, שכתב את המחזה "בית-ספר בנווה-אבטיח", שהיה, למעשה, הטחת ביקורת על הקיבוץ.

סבא אהרון קרא שנאפס ל"מדיצינאל" ו"777" (ע' 101 בספר).
זה הזכיר לי את הסיפור על אחי, עמוס, שעבד בהעמקת אפיק הירדן, כהכנה לייבוש החולה.
כשהיה עושה משהו מסוכן, בגלל הסורים, היה מקבל ממנהל העבודה, זכאי, כמה לירות. עמוס, כמו קיבוצניק טוב, קנה מדיצינאל ו-777 לטובת הנוער המקומי וחגיגותיו. על זה אמר א. אדרת: "התגוללו בקיאם", וודאי שלא יצא מהם כלום". אותן מסיבות התפתחו ל"סוכיות" המפורסמות בעידננו. היו אלו מסיבות שיכורים בסוכות שהיו צמודות לצריפים בשכונת הבריכה.
בכל שמחה: חתונה, לידה וכו', "חוֹגגנו". באחת מהן, שהייתה בחורף, יצחק ל. יצא החוצה, נשכב בעשב החורפי ואמר: אני טלה רך בעשב". בהקשר לכך, מספר שלו, שה"מתנדבת" שבאה לסבתו הוציא(ה) מכיסה בקבוק שטוח עם וודקה וזה הזכיר לי שהמתנדבים היו מגיעים לארץ משלוש סיבות: שמש, סקס ואלכוהול. וכך גם היו נראות המסיבות וערבי הריקודים שלהם עם "הנוער המקומי", הצעיר ממני.
המעט שהיו צריכים לשלם עבור זה – עבודה. רובם ניסו להמעיט בכך, עד כמה שאפשר.
ועוד זיכרון – הפעם הראשונה שנתקלתי בברנדי שאינו "מדיצינאל", היה בנסיעתי ליוגוסלביה הקומוניסטית, להביא עגלים באוניה של הקיבוץ המאוחד. שם נתקלתי ב"נפוליאון" שהיה ברנדי משובח.
בערב החזרה, בו היה נהוג לעשות מסיבה, השתכרתי עד לא ידע וזה סיפור בפני עצמו. הבאתי הביתה בקבוק שהיה במחיר מצחיק ובלי מכס.

בשנת 1938, מספר שלו, הייתה להם המכונית הראשונה. זה מזכיר לי את המכונית הראשונה של הקיבוץ במכונית לחבר – "סימקה 1000"וגם מכונית יפנית נוספת, שקראו לה "בריסקה". אני זוכר את הנסיעה לנווה-ים יחד עם הזמירים בפולקסוואגן מיניבוס. בדרך עצרנו לאכול בשטח ארוחת בוקר ואחרי כן העלינו בחזרה לגג את הציוד, שהיה מאוכסן בארגזי ברוס (ארגז עם מכסה נפתח).
כשהגענו לנווה-ים, התברר שמפת הפלסטיק איננה. הגברים, צביקה ואני, טענו: "הרוח פתחה את הארגז והעיפה את המפה". ואילו הנשים, שכבר אז לא סמכו עלינו, טענו שפשוט שכחנו לסגור היטב את מכסה הארגז.

הסיפור ששלו הצעיר בא עם אמריקאית סטודנטית לסבתו (ע' 187), הזכיר לי את כל סצנת הסטודנטים = מתנדבים/ות בקיבוצים ובאיילת-השחר. הקשר בין התפוצה האמריקאית לבין "הסוציאליסטים" בארץ הקודש, הזכיר לי את הפעם הראשונה שסם – שמואל ואחיו צבי (בני דודים רחוקים שלנו), שהיו על "אלטלנה". כשהגיעו לארץ, הביאו לעמוס אחי סוודרים נפלאים צבעוניים. היו אלה הסוודרים הראשונים שעמוס לבש, אחרי הסוודרים שהיו נסרגים ידנית על ידי חברות הקיבוץ ובהן, כמובן, אמא שלי. היו אלה סוודרים מצמר של כבשי "האווסי" – גזע הכבשים המקומי (פלסטינאי), שהיה גס מאוד, מגרד וחם מאוד.
אמא שלי הייתה אחראית לכביסתו הראשונה לאחר הגז, שליחתו לשטיפה, סריקה וצביעה. מהצמר, הייתה אמא טווה על כישור חוטי צמר לסוודרים, אפודות (פולוברים) וגרביים.

בהקשר לשואב האבק, שקיבלה טונקה הסוציאליסטית מהדוד הקפיטאליסט מארה"ב, נזכרתי כי במשך השנים היו עוד כמה ביקורים של קרובי משפחה שלנו. בינם היו יונה ונתן, שאיתם היה לי קשר רב שנים, אבל הם כבר לא הביאו מתנות (קמצנות רגילה) תוך ידיעה שבארץ יש כבר המון דברים שפעם לא היו. זכורה לי דווקא מתנה קטנה שהביא לי שמואל (סם) בביקור קצר עם בתו היחידה. הוא הביא לי ג'ינס ענק שלא התאים לי וטרנזיסטור סגול, שאולי מסתתר באחד המקומות בבית. איתו הייתי הולך למרעה עם הבקר ושומע את התחנות של קפריסין. מאז נשביתי באהבה למוסיקה היוונית, עוד בטרם הפכה זו לשיגעון בארץ. לשמעון פרנס הייתה תוכנית מוסיקה יוונית ברשת ג'. שלחתי לו פעם מכתב, והוא שיבץ את המכתב בין כל השירים שהשמיע באחת התוכניות. אז זו, אם כן, "המתנה" שקיבלתי מיהדות אמריקה בזכותו של הטרנזיסטור הסגול. יונה נפטרה לפני כחודשיים, זכרה לברכה.

הסיפור החוזר ושב, שאהרון היה אוסף "חוטי ברזל" (במילעל) וקרשים, הזכיר לי את ישראל חנוכי, בעיקר, שהיה אוסף ברזלים, קרשים ושומר על כל ערימת חול, או זיפזיף שהגיעה, על מנת שהילדים לא ישחקו עליה ולא יפזרו את החול לכל עבר. לכולם בקיבוץ היה חשוב מאוד "כל חַתְכַת חוט ברזל", שהתחיל להתפזר בחצר הקיבוץ, מאחר וחבילות הקש והחציר הראשונות שנכבשו, נכבשו ע"י מכבש "עומד", אליו הובאו הקש והחציר. בחורות היו קושרות את החבילות בחוט ברזל. כך, בכל פינה ובעיקר באזור הרפתות והדיר, היו מפוזרים המון חוטים כאלה.