title
title
title
title
title
title
תגובות לכתבה של שרי כהנא - מתוך אתר שדה נחמיה ומאוחרות יותר

בעקבות הכתבה של שרי כהנא על קשייה בהתמודדות עם החינוך המשותף - הלינה המשותפת בבתי הילדים,
הגיעו לכתבה תגובות רבות, אותן בחר לפרסם ברצף, עורך האתר של קיבוץ שדה נחמיה .
כאן מסביר העורך, מדוע התפרסמה הרשימה דווקא באתר קיבוצו ולא בקיבוץ מוצאה של שרי.

לקריאת התגובות: כאן

לתגובות מאוחרות יותר:

 גאולה לפיד 

שלום לך שרי. ראשית, תודה על האומץ לתת ביטוי לחוויות הילדות שעיצבו את חייך. אני מאמינה שהיכולת לעשות זאת באה ממקום של כח. אכן נגעת בעצבים חשופים שכל מי שגדל בלינה המשותפת ובפרט אלה שחוו אותה מאוחר יותר כהורים יכולים להתחבר לתחושות . לקושי. לחוסר האונים ועוד ועוד. הדברים שהעלית פה נוגעים בעצב חשוף של רבים. אני חושבת שכולנו שילמנו מחיר. גם הבריונים והמתעללים. ..מחזקת את ידייך ומאחלת לך כל טוב והמשך חיים של יצירה ואהבה.


אליהו בן-טובים

נקודת המוצא שלי לדיון זה היא שהטבע מחייב לינה אצל ההורים. אני סבור שכך חשבו גם הקיבוצניקים. אלא שהם היו עניים מכדי לבנות עוד חדרים לכל דירות החדר היחיד שהיה לכל משפחה. מה עשו? גייסו את מנהיגי האידיאולוגיה להמציא תאוריה שתצדיק לינה משותפת וכך הכריתו את כל החברים להסכים עם רוע הגזירה. לי אישית הייתה הלינה המשותפת רווח והצלה אבל הילדים וההורים הסכינו עם המצב. כעת כשבני גילי כבר זקנים, שאלתי לא מעט מהם והם אמרו שדווקא נהנו בלינה המשותפת הן בבית השיטה, הן באיילת השחר. זה לא אומר שכך היה גם בקיבוצים אחרים כי פה ושם שמעתי על כל מיני סוטי מין. מכל מקום כעת ניצח הטבע והלינה משפחתית בכל התנועות הקיבוציות.


איריס אורן נעמני (עורכת העלון/יומן הקיבוצי)

שרי שלום,

חברי בני ותושבי איילת מסוגלים לקרוא הכל. והנה, את כותבת ומפרסמת כאן.(בפייסבוק האיילתים - כ. ב.)

הגירסה המלאה התפרסמה באתר של חוליות, באתר האינטרנט של איילת, ועכשיו גם כאן. הכל בסדר. ללא שום צנזורה.

ביומן בחרתי להסיר 2 קטעים, מטעמי עריכה שיש בהם גם שיקולים קהילתיים, הקשורים ביומן/עלון ובתפוצתו האינטימית. אלו היו שיקולים שלי, כעורכת היומן.

 הקיבוץ לא מנסה להסתיר, ולא מפחד. ואולי כן.

מי זה הקיבוץ?


עדנה אלימלך

קראתי את המאמר המלא. יחס שונה לחריגים היה לצערי ויהיה בעתיד. לא את כולם אפשר לחנך. אני דווקא רואה את הצד החיובי בהצמדתך כ"חונכת" לילדה בעלת המוגבלויות. אני זוכרת שלא בקיבוץ, אלא בירושלים, הצמידו לי ילדה חולת מחלת הנפילה, כי הייתי בין היחידות שעזרה לה בזמן התקף ונתנו לי "תפקיד" לסעוד אותה ולהזעיק עזרה. נדמה לי שזה היה בכתה ג....ולא ידעו שאעסוק בתחום בעתיד.

 

 

מירי חי (בתשובה לעדנה)

עדנה, מקסים. נקודת המבט כמובן שונה.


בני דורה (מתוך יומן איילת-השחר לראש-השנה תשע"ט 9.9.2018)

כשקראתי את שכתבת "כמו בגד בארון, כמו ספר על המדף", נוצר בי רושם שלאורך כל חייך בקיבוץ, מתינוקות ועד בגרות, חיית בעצב נוראי, ללא שום שמחת חיים, במעין פינה אפלה, שלא רואה אור ותקווה, שהכעס והעצבות הולכים איתך כמו צל שחור, שלא עוזב אותך - וזה קשה וכואב - כי גם בתקופה הזו, של הלינה המשותפת, שגם אני עברתי אותה וחגם ילדיי - היו גם ימים יפים. נכון, היו ימים של כאב והייתה אלימות, כמו בכל חברה. כמו, למשל, שהבוגרים מאיתנו, שקראנו להם פריצים, ידעו להציק לנו, הקטנים יותר, בכל מיני דרכים כגון: היינו צריכים לרדת מהמדרכה , כאשר הם היו באים מולנו, או להישבע באַבְטוֹֹֹּאָבּּוּ, שלא ידענו מי זה ולמרות שנשבענו, כעונש, היו מאכילים אותנו בעשב. אבל למרות זאת, אנחנו כילדים, ידענו למצוא את הטוב וה נכון לעשות.

בגילאים של כיתות ז' עד י"א, יצאנו ביוזמתנו בשבתות וחופשים לטיולים עצמאיים - אם זה לאגם החולה לצוד אגמיות, או ל"בוור" (מערת עלמא) והיינו עוברים את בית הכנסת במֵרוֹת, ועלינו על הר שקראנו לו "הנגח", כי פסגתו נראתה לנו כנוגעת בשמיים' וכמובן, לעמוקה, כאשר בעמק סיימו כבר את בציר הענבים וקטיף התפוחים והשזיפים והיינו מבלים שם בצל עצי אגוז המלך, הרימונים והתאנים, ושותים מהמעיין המפכה ורק לעת ערב חוזרים הביתה וההורים אפילו לא שואלים, או דואגים, כי כך זה היה...

והיו ערבי תרבות וסרטים ביום שלישי וכשהסרט לא היה לגילנו, היינו מטפסים על הגג של צחדר אוכל ומציצים, ומיישל'ה ברימר היה עוקב אחרינו ומעיף אותנו משם עם בעיטה בתחת לכל אחד.

וחגים וספןרט, שאחד את כל הציבור סביב המגרשים, אם צזה כדורגל, או כדורסל, עם שחקנים כמו עמוס ליפץ, אלישע, יואב ואבנר ברזילי ואנחנו הצעירים משקים במים את מגרש החיזרה, שלא יעלה אבק.

והחברים קיבלו את אורח החיים הזה כדבר מקובל ונכון לאותם הימים, עם הקשיים ועם השמחות, כי מהבחינה הכלכלית הקשה, לא היה ניתן לעשות ולשנות.

את ההורים שלך אני זוכר כאנשים טובים, ישרי דרך וצנועים, ללא טענות, מענות ותיסכולים, עם קבלה ואהבה על מה שיש.

ואת כותבת "הלינה המשותפת נכשלה לחלוטין, מפני שבמהותה היא הייתה לא אנושית". נכון, אבל צריך גם לראות את המציאות, שמאותה לינה משותפת יצא נוער לתפארת, והיו שנים שלט רק באופן יחסי, אלא גם מספרי - רוב הטייסים היו קיבוצניקים, וחיילים קרביים בכל החיילות ראו את טובת המדינה והצבא וההתנדבות לצנחנים, גולני, שריון, נח"ל ושאר החילות, היו מעל ומעבר.

אני לא זוכר שראינו את עצמנו כמו בגד בארון, או ספר על מדף, או מפתח שוודי וצינורות שתלויים על הקיר במחסן של הרי ברוק.


אז שרי יקרה, בגילך, נכון להיום, אני מציע לראות גם את היופי שבדברים.

וכמובן, נמשיך להילחם ככל יכולתנו בגנֵבות, ברוע, בשחיתות ובהטרדות, כך שנוכל לנווט את דרכנו בעולם הזה, עד שנגיע לעולם הבא.

שנה טובה!