title
title
title
title
title
title
הנגרייה נסגרה - מרץ תשע"ט 2019
הנגריה שנסגרה
(לקט ארכיון)

אז נכון, נגריה זה לא, "גן סגור", ובכל זאת נסגר ענף כזה וותיק במשק, שזה מצריך כבר רשימה ארכיונאית. לכן ניגשתי למלאכה, ואלה עיקרי הדברים:
האיזכור הראשון לקיום הנגריה, מופיע ביומן מפברואר 1935. וכך כתוב בו:
"... מישיבת הועדה המשקית. הוחלט לדרוש מהמזכירות לרכוש את הכלים הדרושים להקמת הסנדלרייה. מקום הסנדלרייה נקבע בחדר הנגרייה, לשם כך יש להעביר את הכוורות הנמצאות שם, לנפחיה הישנה..."
משתמע מקטע קצר זה שהייתה גם קודם לכן נגריה, איפה? זה לא ברור.
אך כנראה שהיא עברה לנפחיה הישנה.
בהמשך נכתב, (5/1936)/, "בנגריה עסוקים בסידורים שונים לצורכי המשק. השבוע ייגשו לגמירת הצריף. הדלתות והחלונות לצריף כבר מוכנים". נראה שהצריפים הרבים שהיו במשק היוו חלק לא מבוטל מהעיסוק של הנגרים. וגם כאשר סר חינם של הצריפים, ורוב החברים כבר עברו להתגורר בבתים, נשארו עוד שכונות של צריפים (כמו השכונה שנקראה "הכפר הירוק", שבמקומה הוקמה רסקו ב' וצריף המרפאה). היו גם שכונת הצריפים של ה"נוער המקומי" שעמדו עד אמצע שנות ה-60 וצריפי מחסני הבגדים שעמדו בתוככי שכונת חצור עד שנבנה "המחסן" (כיום מבנה המועדון לחבר).
כל אלה סיפקו לא מעט תעסוקה לנגרים, בהקמתם בתחזוקתם ובפירוקם.
כותב אחד החברים: " ...רגש של שמחה עבר בי היום עם הגעת המכונות לנגריה. ועוררו בי זיכרונות משנים עברו בעת שכל עבודות הנגרות נעשו בחוץ".
העבודות הראשונות שנעשו במכונות החדשות, היו עבודות הנגרות לרפת החדשה, זו שנראית בתמונה שהועלתה לאחרונה באתר, ובה נראים הברון ג'ימס דה-רוטשילד וחברנו צפרוני, כשהם מסיירים במשק, בעת שבא לביקור לראות בבנייתו של בית הציבור- הוא חדר האוכל. והתחלת הבנייה של בית הספר, (לימים "בית התחביב"). ועוד נכתב - "כיום הנגריה שלנו יכולה להוציא לפועל עבודות גדולות, ...ותקוותנו שתרבה עבודת הנגרייה, ומפעלנו זה יוכתר בהצלחה".
ומאידך נכתב - "העבודה בנגריה נעשית בטמפו, העבודות נעשות בלילות, כשהפורדסון פנוי משאיבת המים". (לפני הקמת מכון החשמל !).
ב-8/1937 מציין אליהו ליפץ "...התחלנו בנגרות למכון החשמל... וגם את העבודה במחלבה, (כיום חלק מהקומפלקס של בית האריזה). שאלת עבודת החוץ עומדת בכל חריפותה".

בראשית שנות ה-40, החלו לדבר במשק על "מפעל הגומא", שלפי יודעי דבר, מוקם על יד הנגרייה. על המיזם הזה היה אחראי מאיר רוזנבלום (שעבר בפילוג לקיבוץ הגושרים). 
ב-11/1946 נכתב – "בימים אלה התחילו בנגרות של הדלתות לבית ההארחה, שאר נגרות הבניין כבר נעשתה". בכל התקופה הזו עיקר עבודות הנגרות שנעשו בקיבוץ היו נגרות בנין כולל חלונות ודלתות. וגם כיסאות למוסדות (כדי שלא יילקחו הכיסאות מחדר האוכל). כמו כן עשו כוורות למשק וגם לחוץ, ריהוט לגנונים, ארונות לבית ההארחה. (וכאמור לא מעט צריפים הוקמו ופורקו ע''י הנגרים ועוזריהם).
אחרי מלחמת השחרור, ובמיוחד עם התחלת שיקום ההריסות שהותירה מלחמה זו במשק, החלה תנופת פיתוח.
הנגרייה קבלה על עצמה את עבודות הנגרות לבנייה החדשה, שכללה הקמת שיכונים לחברים, חידוש ורענון בתי הילדים, כולל הכיתה הכוללת הראשונה, (כיום מרכז איילים והמכבסה הצפונית), והקמת "בתי הדסה".
תנופת בניה זו נמשכה שנים רבות ובצמוד לה גם עבודות הנגרייה.
ב-3/1952 נכתב - "הגדלנו את שטח הנגריה במחסן עצים וסככה הצמודה לנגריה. בנגריה עובדים כעת 3 חברים ו 4 שכירים. קיימים קשיים במיכון שהוא מיושן וגרוע, ויש לחדשו בהקדם. העבודות הצפויות - ארונות לחדרי החברים, נגרות לחדר אוכל בית ספר, ריהוט לבית ההארחה ונגרות לבתי הדסה".
ואכן זמן מה אח''כ נכתב" ...השבוע אנחנו מניעים סוף סוף את המכונות החדשות, שתקלנה עלינו את ביצוע העבודות הגדולות שלפנינו. ומאידך הן (המכונות) גוזלות הרבה מקום, שגם לפני כן היה מצומצם..."
בראשית שנות ה-60 קיבלו על עצמם הנגרים גם הכנת ריהוט לבתי החברים.
זוכרים את הכונניות, ארגזי המצעים, הכורסאות הקלועות והשרפרפים באותו הדגם? שלא לדבר על "כיסאות הסינמה" המתקפלים, שהיו גאוות היצירה (בעיקר של מרדכי ענבי).
בין לבין היו הצעות שונות להגדלת הנגרייה, או לחלופין, העברתה למבנים אחרים. בהם הדיר שהתפנה (לפני שנשרף במלחמת ששת הימים), חלקו המערבי של בית האריזה, (כשעברו לת''ג), ואפילו לבית הקירור.
כל התוכניות האלה, כפי שכולנו יודעים, לא יצאו לפועל.
הנגר הוותיק ביותר (בנגריה, ולא לפי הגיל), הוא גבי אגוזי, שלפי עדותה של אורה באחד היומנים, למד את "תורת הנגרות" עוד לפני שסיים את בית הספר, (כלומר אמצע שנות ה-50), מפיו של אביה, אליהו ליפץ, שהיה, כפי שכבר כתבתי קודם לכן, מוותיקי הנגרים במשק, יחד עם מרדכי ענבי.
בראשית שנות ה-70 מדווח ביומנים שיש מחסור גדול בעובדים בנגריה. גבי אגוזי מדווח על מצבת העובדים – שהם מרדכי ענבי, חיים אלף ואליעזר שטיינברג (שעוסק הרבה באחזקה ותיקונים במוסדות הילדים), את הצוות הזה מרכז גבי. (ומחכה לצעירים שיבואו).
ואכן, לתקופה מסוימת נכנסו לעבוד בנגריה – אברהמי ליפץ, שלמה רימוני, יחיעם רם ואורי זמיר (שלפי היומנים נתמנה למנהל הנגרייה לקראת סוף שנת 1988).
* ייתכן ושכחתי חבר או שניים ועל-כך אני מתנצלת. 
מה שעולה מהדברים שהבאתי כאן, הוא שחלק ניכר מעבודות הנגרות ליוו את הבניה במשק על כל צורותיה לאורך שנים.
ביומן משנת 1991 מראיין ברהל'ה את הנגרים. הנה משהו "מהצימוקים" שהעלה: "לייזר: מרדכי ענבי ואני דפקנו את הפחים לגג של המבנה הזה. זה היה בשנת 37, כאן המקום לציין, שזהו המבנה היחידי של בתי המלאכה במשק, שעדיין לא שונה מאז בנייתו...".
משהחלנו להתנהל לפי "שחר חדש" והחלה תקופת "היזמויות", הפכה הנגרייה ליזמות של אורי זמיר וגבי אגוזי, וכך היא התנהלה עד שנסגרה בסוף 2018.
כמו שכתבה לילך (זמיר) לאחרונה –
"...איך הם משלימים אחד את השני, בולצ'יק מתעצבן וגבי אדיש...".
שני נגרים: אחד בן-80 + והשני בן 80-
ונגריה בת כ-85, ששרתו אותנו בנאמנות כל השנים.
על כך נתונה להם תודתנו.
כתבה: נועה הרמן, ארכיון