title
title
title
title
title
title
ה"רומן" שלי עם אגם החולה
(עמוס צפרוני)

כשהיינו ילדים (ממש קטנים) קראנו לו ים, ים החולה.
ים אמיתי לא ראינו עדיין, ואגם החולה היה הדבר המשמעותי ביותר באצבע הגליל.
עשרים אלף דונם של מים, וכפול מזה שטח ביצות, שהיו מכוסות ב"ג'ונגל" של קנה סוף ממינים שונים, גומא עם עמודי פריחה מפוארים, שיחי פטל קוצניים, שיחי טיון עם ריחם (המעורר יצרים) ועוד עשרות מיני צמחים.
וביניהם זורמים נחלים ויובלים וערוצי מים השורצים ראשנים וצפרדעים ודגיגים ונחשי מים ודגים טורפים, "ברבוטים", ועוד מינים רבים של שרצי מים.
ובקומה מעל, ציפורים ועופות מים ודורסים, מינים שונים של אגמיות וברווזים ושלדגים וחופמים ואווזים ושקנאים ועגורים וחסידות ועוד ועוד.
בשבילים הנסתרים בין הביצות, חתולי ביצה, נמיות וחזירי בר.
בשולי הביצות, ליד הכפרים הערבים, עדרי ג'מוסים, שבשעות החום עומדים או רובצים בתוך המים שמכסים אותם עד צוואר.

אבל בשבילנו, הילדים, מחוז החפץ היה האגם, ים החולה.
חיכינו חסרי סבלנות משבת לשבת כדי שנוכל להגיע אליו.
האגם אינו גדול ורואים בבירור את הגדה שממול לרגלי הרי הגולן.
לעיתים היינו מחליטים לצלוח את האגם ולהגיע ל"סוריה".
עיתותינו היו בידינו ויכולנו לשחות, לשחק ולחפש הרפתקאות כל השבת.
אף אחד בקיבוץ של אז לא חיפש ולא התעניין איפה נמצאים ומה עושים הילדים בשבת.
היו שבתות שנסענו או הלכנו לחוף של חולתה (שעלתה אז להתיישבות), ומשם היינו שטים עם הדייגים לצפון האגם, לשם נשפכים מי הירדן, חוצים אותו וזורמים החוצה וממשיכים ליד "פרדס חורי".
בצפון האגם המים יותר עמוקים, יותר צלולים ויותר קרים, ושטחים נרחבים מכוסים בצמחי הנופר רחבי העלים וצהובי הפרחים כשביניהם שטים ברווזים ואגמיות. על רקע החרמון המושלג המשתקף במים, זכורים לי מראות מקסימים.
כאן היינו קופצים למים הקרים (ובודקים למי התכווץ יותר) ומשתעשעים,
בעוד הדייגים פורשים את הרשתות לקראת הלילה.
בשנות ה-90 נסענו לטיול ספארי בקניה, ושם לאורך השבר הסורי אפריקני ביקרנו בכמה אגמים שנקראים "אגמי הסודה", והם נראים בדיוק כמו שזכרתי את אגם החולה.
שיט שעשינו באחד מהם, בין צמחי הקנה והגומא והדגים והעופות הרבים, העלה בנו את זיכרונות הילדות שכמעט נשכחו מלבנו.
לאגם קראו בכל מיני שמות: ים סומכי, מי מרום, אגם החולה, ים הגליל,
והיום אגמון החולה.
אבל בשבילי הוא יישאר תמיד (כמו אהבה ראשונה שלא שוכחים) ים החולה!

* זהר, בתו של עמוס ז"ל, מצאה את הקטע והקריאה ביום ה-30 לזכרו.