title
title
title
title
title
title
תולדות השחייה במשקנו הקיבוצי
   
יוסף חרמוני נזכר בימים עברו ומחזיר אותנו לשנות החמישים ואתרי השחייה של אותם הימים, עד לבניית הבריכה המיוחלת...

עד שנת תשי"ז, היא 1957, שחו באיילת במקומות שונים: החראתים טבלו בוואדי, כאשר לא השתגע בחורף, אף כי לא כולם ידעו לשחות. אחר-כך, משנות השלושים, שחו הילדים והצעירים בברכה העגולה (היא בריכת ה-500) המתרוממת במרכז הקיבוץ (מתחת לתוכים של איציק של עדינה).שחו גם בבריכה העגולה הקטנה יותר (בריכת ה-300)שקלטה את מי הוואדי ונקראה בריכת הנחשים, כי הייתה מלאה נחשי מים. היא מצויה ממזרח לחצר של ענף המים, בצמוד אליה. כיום היא מכוסה כיפת בטון, ומי הוואדי אינם מגיעים אליה. באמצע שנות החמישים נבנתה ברכת ילדים רדודה, אשר לימים מילאוה אדמה, וסוס וחלוץ עשויים פלדה (מעשה ידי יגאל מירון) מעבדים אותה. ילדי הגנים ואחיהם הגדולים שחו בה, ונמנעו מלטבוע בה, ובדין עשו כך. עד קיץ תשי"ד היא 1954 היו נוסעים כולם, בשבתות, לבריכות המרהיבות ביופיין של מעיין מלאחה, הוא עינן. אחר כך נתפסו מי המעיין האדיר הזה ושוגרו לכל הגליל, וחפצי השחייה האיילתיים היגרו לבריכה היפה אך קטנה בהרבה אשר בג'חולה (עין תאו). 

אבל זה רחוק.. מה עושים? בונים בריכה.
ראשית, עוקרים נתח מהפרדס, שהיה מצפון ללול, ואז מתנדבים כולם, חברים וחברות, נערים ונערות, ועוסקים בבניית הבריכה. הבולדוזר, די-7 ועליו עמוס צפרוני (אחיו הבכור של ברל'ה) חפר את הבריכה. שני היוזמים של המפעל המבורך הזה, עזה ופנחס בן-ארי, המריצו את כל הקיבוץ. איילת הייתה אז קיבוץ אמיד-למחצה, והמלט והזיפזיף (יש דבר כזה. זהו חול ים גס למחצה) והחצץ נרכשו, והתאיילאנדים דוברי האידיש והגרמנית והעברית והצרפתית התנדבו במרץ. שבועות אחדים עברו, ובראשית הקיץ של 1957 הייתה לנו בריכה. ללא דשא, ללא מקפצה, ללא מקלחת ושירותים, ללא גדר וללא מודעות אלמנטרית לבטיחות. אבל עם מים. המים - רטובים כדרכם - היו מוריקים מבושה ומשיפעת אצות סמיכה, לאחר ימים אחדים. אז היו מחליפים אותם.
זהו סיפורם של השחייה ושל הבריכה היפה ביותר בכל מרחבי משקנו הקיבוצי.

מוסיף זהר בר-נץ שהיה אחד ממתנדבי הדור הצעיר, שהשקיעו זמנם בבניית הבריכה:
נוסיף ונספר גם על הרחצה באגם החולה, שכילדים קראנו לו "ים החולה". בשבתות ובחופשים היינו, הילדים, הולכים ברגל (""דרך השדות") לחולתה, שאז הייתה על שפת האגם, בקצה רחוב המייסדים של יסוד המעלה. מהמזח של הדייגים היינו שוחים לכיוון דרדרה (אח"כ קיבוץ אייל). חצי מהדרך היינו הולכים בבוץ ובסוף. ללמוד לשחות לא היה מי שילמד, היות והוותיקים לא ידעו לשחות. אנחנו, הילדים למדנו לשחות "בשיטת הדחיפה למים" הגדולים דחפו את הקטנים...
ובכל זאת, צמחו באיילת גם שחייניות מפורסמות, כמו עזה בן ארי, נורית צור וכמובן, שלומית ניר (מיתי).
דבר נוסף שחשוב לזכור – מי הבריכה העגולה שהוחלפו ולאחר מכן, גם מי הבריכה החדשה, היו עוברים להשקיית המטעים של הקיבוץ.

הבריכה בסוף שנות ה-50




















הבריכה כפי שהיא נראית היום