title
title
title
title
title
title
פרשת השבוע בימי קורונה / אפריל 2020

מהצרעת ועד הקורונה: מדינה תחת אימת המגפה
הצרעת הייתה מחלה מדבקת, איומה ונוראה. מגפה שהצריכה ריחוק, בידוד, הוצאה אל מחוץ למחנה. עד לפני מאה שנה היו מושבות מצורעים. 
אני ממליצה לקרוא את הספר "האי של סופיה", על אי מצורעים ביוון, שלפני כמאה שנה.

בית החולים למצורעים בירושלים, בית הנסן, נסגר רק לפני כשלושים שנה.
היום יש שם בית קפה מגניב, המלצה לימים שאחרי הקורונה....

הצרעת עומדת במרכזן של כמה פרשות בספר ויקרא, אלו הפרשות בשבועות האחרונים. בדרך כלל אלו פרשות עם רייטינג נמוך, אבל השנה, היה טעם להתעכב עליהן ולברר מה ניתן ללמוד מהן.
כמו הצרעת, הקורונה היא כנראה מחלה מאד מדבקת. וכיון שלוקח זמן מרגע שנדבקים עד שמוכרזים כחולים, הופך כל אדם למדביק פוטנציאלי, לאיום, לחשוד. אנחנו סוגרים שערים, מפקחים על הנכנסים ועל היוצאים, לא מאפשרים לאנשים מבחוץ להיכנס בשערינו ואולי הקשה ביותר - גוזרים על הקשישים והחולים בידוד וריחוק, דווקא עליהם. זה מבחן גדול מאד לסולידריות שלנו.

חבר פייסבוק שלי, שהוא במאי מוכשר בשם יאיר אגמון, כתב השבוע:
"מאז שקורונה אני מרגיש מדינה כל הזמן, כל הזמן ממש, מהרגע שאני מתעורר, ועד הרגע שהעיניים שלי נעצמות. המדינה הפכה לי את החיים, המדינה ביטלה את הטיסה שלי ללונדון, המדינה מסתובבת פה ברחובות מחוץ לבית שלי ומחלקת לאנשים דו"חות על זה שהם הולכים בחוץ. המדינה כאן, בכל מאודה, ובכל קיומה, אלימה ורועשת מאי פעם. אף פעם לא הרגשתי אותה ככה, כמו היום, כמו עכשיו, אף פעם לא הרגשתי ככה את השררה, את הסדר, את התובענות, את הזעם, את האחריות, כמו שאני מרגיש בימים הללו".
אכן, המדינה פלשה לחיינו במלוא עוצמתה. ראש הממשלה, מנכ"ל משרד הבריאות ובכירים נוספים הפכו אורחים קבועים בסלון שלנו בערבים.
המדינה מפחידה אותנו, מאיימת, מתרה, לפעמים מפייסת ומפצירה בנו להיאזר בסבלנות ולהתאפק. המורים נדרשו "להיכנס מתחת לאלונקה" (מושגים צבאיים הולכים מצוין במדינה שלנו) אבל הנשיא, ראש הממשלה ושריו, הסבו לסדר עם בני משפחה שאינם חיים איתם בבית, בניגוד להנחיות. זה גרם לזעם רב, לא במקרה, התחושה היא שיש המון צורך בסולידריות ודווקא לצורך הזה אנחנו לא מקבלים מענה מהמנהיגים שלנו.

אמרתי כבר שהאחריות היום היא לא להדבק ולא להדביק. אבל המגפה מטילה עלינו אחריות נוספת. היא ממחישה, מה שידענו כבר, אבל נטינו להכחיש, שבאמת אין הבדלים ביולוגיים בין בני האדם. שחורים ולבנים, נשים וגברים, יהודים וערבים, ותיקים וחדשים, חוקיים ומסתננים, בעלי נטיות מיניות שונות, ואפילו אין הבדל בין טובים ורעים. אין הבדלים מבחינה זו שכולם יכולים להידבק ולהדביק.
לכן המגפה פותחת פתח לשיתוף פעולה, להתפייסות, לסגירת חשבונות העבר ולהחלמה מפצעיו. כמובן, שבתנאי שלא נהפוך את ההסתגרות להרגל ונעמיק אותה במקומות בהם היא לא נדרשת.

אז יום הולדת שמח למדינה שלנו!
זהר אופז ליפסקי