זוכרים ואוהבים
 גליה לנדסמן / נכתב ליום הזיכרון 16.4.2002 

כל שנה, בין ניסן לאייר, דווקא כשהשושנים אדומות 
 יותר מתמיד - באים הימים הנוראים - ימי הזיכרון.
 ואז הצער והכאב האישיים, שהתמקמו להם כל ימות השנה,
 ולמדו את כללי המשחק והאיפוק,
 נשברים ופורצים לנהר של כאב ודמעות.
                                                                               
דמעות על בנים, על בנים של חברים, 
 בני כיתה, בני משק, ועל בנים שהיו מלח הארץ.

 ומתמשך הכאב כבר יותר מ-50 שנה, ואין מזור.

 רק הציבור העוטף ומחבק בחום,
והנוער בלבן, שזוכר בקדושה - נותנים מעט רוגע.

לפני שנים שאלתי את הילדים בגן: "איזה מקום אתם הכי אוהבים במשק"?
 לירן בן החמש ענה לי: "בית הקברות".

 אז נוחו לכם בשלום, במקום הכי יפה.
 כל שנה מצטרפים אליכם גם אבא, או אמא שזכרו אתכם 
 עד יומם האחרון, ומלמלו את שמכם בין הזיות להקיץ.

אל תדאגו! 
פה, באיילת-השחר, זוכרים אתכם כל שנה, 
בין ניסן ואייר, דווקא, כשהשושנים אדומות יותר מתמיד.