ירון לנדסמן
תאריך לידה
13/11/1950
תאריך פטירה
11/6/1969
ירון לנדסמן
נולד ב-ד' בכסלו תשי"א 13.11.1950 באיילת-השחר
נפל ב- כ"ה בסיוון תשכ"ט 11.6.1969 במרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן.

ירון, בן הדסה ויחזקאל. נולד ביום ד' בכסלו תשי"א (13.11.1950) בקיבוץ איילת-השחר.
הוא למד באיילת השחר, ואת כיתות י' וי"א למד בחדרה, כך סיים את חוק לימודיו. 
משחר ילדותו אהב לשיר, בייחוד שירים ספוגי רגשנות. ביוזמתו הקימה הכיתה פינת בעלי-חיים. ירון המריץ את הילדים לצאת לטיולים בטבע, ולאסוף בעלי-חיים אותם יוכלו לגדל בפינתם. הוא אהב להשתתף בהצגות והעשיר אותן בקולו החם והמצלצל. על אף שניבאו לו עתיד בשטח המוסיקה, העדיף להתמסר לספורט. כשהיה ילד אהב להאזין לסיפורי גבורה והיה גאה באביו (שהיה מעצירי ה"הגנה" בכלא עכו) וגם בדודו, (שהיה ממגיני תל-חי בשנת תרפ"א). יותר מכל היה גאה בהיותו בן-הגליל, "דור שני" למתיישבים באיילת-השחר ומבוני קיבוצו. הוא החליט שגם הוא ילך בדרכם. 
ירון הצטיין בטוב-לב ובהתחשבות ברגשות הזולת 

כמה ימים לפני האירוע הגדול של חג היובל למשק, עלה הטרקטור שבו נסע בדרך מאיילת-השחר למחניים, על מוקש קטלני וירון נפצע קשה. אך הוא לא דאג לעצמו, אלא לחבריו וחשש שמא יבוטל החג בגללו. הרופא שטיפל בו סיפר כי לאחר הניתוח ביקר אצלו, וירון שאל אם יוכל להיות חייל קרבי לאחר שיחלים. הוא ניצל רק בנס ממוות בטוח וזאת לאחר שהמאמצים הרבים להצילו עלו יפה.

ירון גוייס לצה"ל בנובמבר 1968 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. לפני הגיוס לצבא, הוא רץ ממרפאה למרפאה, מוועדה רפואית אחת לשנייה, כדי להשיג את ה"פרופיל" הרפואי הדרוש כדי שיוכל לצנוח. והוא הצליח במשימה הקשה. לאחר שסיים את הטירונות הקשה ואת קורס הצניחה, בא הביתה, גאה בכנפי הצניחה ובכומתה האדומה. הוא אחר ביום אחד את קבלת כנפי ה"סיירת", שגם להם ציפה בקוצר רוח ושהאמין, ללא צל של ספק, כי יזכה לענוד אותן מתחת לכנפי הצניחה. הוא הפגין כוח רצון ששבה את לב מפקדיו מן הרגע הראשון בו ראוהו והוא לא איכזב. היה אחד החיילים הטובים בפלוגה. ברגעים הקשים היותר נהג לעודד, לעזור ולהתמודד עם הקשיים שהיו לחבריו ליחידה. בכל הריצות והמסעות המפרכים, אפשר היה למצוא את ירון בין החבר'ה האחרונים, החלשים, כשהוא, החזק, דוחף אותם ומעודדם לא להישבר ולהגיע לסוף הדרך.

ביום כ"ה בסיוון תשכ"ט (11.6.1969) נפל בבקעת הירדן, במרדף אחר חוליית מחבלים והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות באיילת-השחר.

החוברת "ירון" שיצאה לזיכרו לאחר שנפל, מסתיימת בדברי מפקדו "על קברך". 
ואלה הדברים:
"לפני שמונה חודשים עמדת על פתחה של יחידה לוחמת וביקשת להתנדב לשרת בה. ידעת את מגבלותיך הגופניות ובכל זאת ביקשת להיאבק. ברגע שחשפת את גופך לפני הרופא, כדי שייתן לך אישור להצטרף לצנחנים, ידעת שהתחיל המאבק, מאבק מייגע ללא פשרות וללא רתיעה, להגשים את משאת-הנפש. סייעתי בידך במאבק זה, כי חשתי ממבט ראשון שקורצת מחומר שמוקש אחד לא יוכל לו. חשתי, שאתה מדור שאינו משלים, הנופל וקם, המתגבר על כל קושי, על כל מגבלה, דור שאינו מודבר בקלות. לבסוף ניצחת - - - לפני שלושה חודשים ירדנו לבקעה, לשבת בה ולהגן עליה.
זו, בקעת הירדן, ארץ המרדפים והשכול, השממה הלוהטת - - - ארץ בה כל שיח ירוק יורק אש וכל נקיק סלע נותן מסתור ומחסה - - - בקעת הירדן הביאה אותך לידי לחימה יום-יום. השתתפת במרדפים, במארבים ובסריקות לילה. לכל אשר נקראת הלכת בראש מורם, תמיד מוכן, תמיד דרוך, בשקט, ללא דיבורים, ללא תיאוריות – אבל תמיד נאמן, נוטל על עצמך משימות אחראיות, מחזיק בכלי הנשק האחראי ביותר – ואתמול תמה דרכך בשטח סבוך ומסולע, בין עצי זית וחרוב - - -
מצאתי אותך צמוד אל המקלע כשהאצבע על ההדק ולידך מוטלים שלושה מחבלים - - - אתה, שנולדת בגליל הזה, לחרוש ולקצור, לבנות בית באווירת הכפר הרוגע, נקראת לשלם מס-דמים, דמי בני הנעורים – הנקטלים בשדות האש והעשן. בליבנו השאלה הצורבת: מתי ייתמו ימי הזדון וההרג? מתי נוכל לשוב לבתינו ולגדל פרחים? אבל עד אשר יגיעו ימים אלה – על קברך, ירון, אנו נשבעים להמשיך. איך נוכל לנחם ולהתנחם? במה נוכל להסביר מעשיך? אולי בהרגשת הביטחון, שבזכות בחורים כמוך מובטח לעם ישראל לשבת בארצו לעולמים. על אף העצב והתוגה שירדו על בתינו, ימשיכו מחר בבוקר לעבוד וליצור, לחרוש ולקצור, לבנות בתים ולגדל ילדים, בגליל ובעמק ובכל פינה בארץ – והכל בזכותך. זוהי אולי הנחמה היחידה שנותרה לנו בלכתך".


הדלקת נר זיכרון