title
title
title
title
title
title
title
רועה, צייר, כבשים
יוסף חרמוני

קורותיה של איילת השחר אינם תמיד דגלים מתנופפים וזימרת חלוצים, וכמה משעמם היה אם היו הם כאלה. היו בהם גם צהוב וכתום, וירוק ושאר הצבעים וגווניהם, כבכל מקום שאנשים בו. והיה לבן של חולצות חג והיה שחור של מכנסי שבת והיה שחור של לילה ושחור ואפור שלבבות פעמו אותם אל הנפש והחיים. והיו גם שחור ואפור בתחום האפלולי שבין מה שהפלמ"חניקים תיארו כ'סחיבה', לבין מה שהאסיפה כינתה 'מעילה באמון', וחובשי-הקסקטים כינוהו פשוט: גניבה.
מעשה אפרפר כזה בוצע בידי מרכיב נדיר מאוד בנוף האנושי של איילת של אז: תימני. הדבר היה בראשית שנות הארבעים. הוא היה צייר, וככזה היה אחד מראשוני העדה השחומה הזו שלא ישבו לצד בד הקנבָס כאובייקט מקרין השראה אוריינטאלית, אקזוטית. שמו היה אבישי צנעני והוא בחר לאחוז מכחול ציירים ולעמוד מול הקנבס.
הבה נדמה, לצורך מיצויו של צדק פואטי כלשהו, כי צנעני צִייר פולניות וייקיות עירומות.
עם צדק ובלעדיו - וללא כל פואטיקה - לשונות רעות ליחשו. לשונות של רוסים ורוסיות מן העלייה השנייה והשלישית, ושל ממשיכיהם, הפולנים והפולניות של העלייה הרביעית, ואיתם אף לשונותיהם של הפולניות והפולנים והייקיות והייקים אשר זה עתה - משנת 1934 ואילך - גדשו את הקיבוץ. הכול היו מלחשים. והלחש תסס וכמש, כמש ותסס. החלוצים והחלוצות דיברו כשכף ידם מסתירה את פיהם המלחש. הם סחו בצנעני ובידידותו ההדוקה מדי עם בנות המשק הבוגרות, שהיו אז בנות חמש-עשרה.
הצייר הבוהמיין - תימני גדל מידות ושמנמן - היה מתרועע עם הילדים והילדות והנערים והנערות של הקיבוץ, חומר הגלם שממנו נוצרה אגדת הנוער המקומי האיילתי, שנים אחדות אחר כך. האמנם התרועע צנעני בקירבה רבה מדי עם הנערות הגדולות, בנות המחזור הראשון של איילת? איך נדע? הוא והן כבר נסעו לאירופה., והורי הבנות, שהסתירו אז פה מלחש בכף יד דמויית משפך, יצאו לדרך הזו מזמן-מזמן, במעמקי המילניום הקודם.
הבה נניח כי לסיפור אין רגליים ואף ידיים אין לו.
צנעני היה רועה צאן שתשוקת הציור בערה בליבו ובידיו, אך הוא התקשה ברכישת צבעים ובדים ומכחולים. להבת האמן שבנפשו שיתקה את חבר הקיבוץ שבו, והוא מכר טלה פה וטליה שם, כדי לרכוש כל שצריך אמן אשר להבה בליבו. המעשים שאינם כשרים נתגלו כאשר אליהו קלופפר, רועה בעל עיניים חדות וחוש בלשי מחודד עוד יותר, זיהה את שתי הכבשים והעז שנמכרו, כשהן פוסעות עם הצאן של הכפר הערבי הסמוך לאיילת, כראד ע'נאמה.
צנעני לא הכחיש.
ואז, במוצאי שבת, צילצל הפעמון, "ביג בן" מקומי. היה זה גליל ברזל תלוי על כבל, מיטלטל קלות באוויר כאשר היה נחבט במוט ברזל. בפגוע ברזל בברזל היה עולה צליל נקישה עזה, שהדיה נמלטים מהמתכת הרוטטת עוד שניות ארוכות לאחר שנחבטה, טרם שתבוא חבטת הברזל הבאה. הצליל המתכתי הרונן היה חזק כדי כך, שהאנקורים בחרו שלא לבנות את קיניהם כמטחווי רוגטקה מסביבת הפעמון. צליל הנקישה העז נשמע למרחוק. "אני נשבע לכם - סיפר יעקב - שלפעמים, איך שהיה כיוון הרוח, הגלין-גלין של הפעמון היה מעיר גם את האיכרים של ראש פינה או משמר הירדן או יסוד המעלה. פעם אפילו איכר אחד מראש פינה ירד לתחנת המשטרה והתלונן שאי אפשר לישון בשבת, כי הקיבוצניקים מצלצלים בפעמון לפני שהם מחללים את השבת ועובדים בשדות שלהם". השוטרים האנגליים הבינו לרוחו אבל לא עשו דבר. לפנות ערב, ידעו, הם אמורים להכניס חמישה גולים, לפחות, לאחד-עשר המופלאים של איילת. למה להפסיד את התפוחים של סוף המשחק?
הפעמון אכן היה משכים את הגברים והנשים לעבודתם. הוא גם היה מזעיק את כל המסוגל ליטול שק רטוב ולחבוט אותו בלהבות הדוהרות בשדות, מאיימות על המשק לכלותו. לעתים היה הפעמון נחבט חבטות מהירות ואז ידעו הכל כי נחום זכאי לבש פאטס, חותלות המלפפות את מכנסיו, ו - מה לעשות - צריך לרוץ לעמדות. נו, כן, גם אם המרוצה הזו עשויה להסתיים בלא כלום, או בסיגריה, או בשיעמום, ואולי בהתגפפות מהירה עם שומרת שאת גופה מרעידים קור או פחד או תשוקה, או שלושתם כאחד.
אבל הפעם צילצל הפעמון צליל רהוי, עצוב מעט. הוא ידע כי היום יידון עניינו של צנעני. הפעמון צדק והאסיפה היתה עצובה. הצייר התימני היה דמות יוצאת דופן כדי כך, שרבים אהבוהו, חרף המוזרויות שלו: חדוות הציור וההתרועעות עם ילדים ונערים ונערות.
החיבה שחשו רבים לצייר, הרועה הבוהמיין, לא היתה מטרייה יעילה דיה. ברד של גינויים ירד על ראש האמן שסרח.
הילדים, אוהביו של צנעני, שידעו מה מבשרים צלצולי הפעמון, נקבצו סביב חלונות חדר האוכל. רק בני העשר ומעלה הבינו את פירוש המלים שהסתוללו בחלל חדר האוכל, מצליפות בתימני הבודד: "מעילה באמון"; "עד היכן נגיע?"; "צדק", "ערכים", "שוויון", "רכושנות", והנורא מכל - דמעותיה של אביבה בלומברג. אביבה היתה חולבת פרות מיומנת שאהבה להתיר את קישורי בגדיה ולהתיר לַשֶמש ולצנעני לשזוף את גופה העירום. השזיפה הולידה ציורי עירום רכים. אביבה ייבבה - "אני מתפלאת עליך, אבשלום, איך אפשר ככה בכלל? איך אפשר בכלל? איך אפשר, אני שואלת. באמת, אבשלום, איך אפשר?".
הדמעות שזלגו מן העיניים היפות שמעל השפתיים הרוטטות בכי, הן שהביסו את צנעני, שעד אז ישב בפינת חדר האוכל, ראשו טמון בכפות ידיו הנשענות על ברכיו, וגוו נמשך בקשת רופסת מצווארו ומטה. הוא קם לפתע ופרץ מהאולם הקטן, הדחוס, כשהוא מתעלם ממבטי הרחמים, העוינות והתימהון המלווים אותו. הוא נכשל, כמעט נפל, בפגוע רגליו ברגלי היושבים בדרכו.
דממה כבשה את חדר האוכל, ולאחר שניות אחדות החלו הלחישות. הן הפכו לשטף של שיח-רבים בלתי מבוקר, ומזכיר הקיבוץ קרא "חברים, בבקשה. ששששש!". גם כשעבר המזכיר לַנשק האולטימטיבי לא כבשה הדממה את חלל האסיפה. היתה זו טפיחה אדירה של כף ידו ביריעת הלינולאום המוכתמת והמצולקת,החופה על השולחן, ובעקבותיה קריאת הקרב "שקט, נו! צריך להמשיך". המעש הווקאלי הזה כשָל; מלים ומשפטים הוסיפו להתאבך ולמלא את מרחבי האולם הקטן והמזכיר נטל את כוס האלומיניום שלו, מזג לעצמו תה מומתק-ריבה ולחש לעצמו ולגזבר המפהק לידו: "שמעון, זה לא פשוט היום, לא."
ואז כבה הכל. הדיבורים, הצחוקים, הגערות, ואף בכייה החרישי של אביבה. דממה כבדה רטטה באולם. רק נשיפותיו-נשימותיו של צנעני פרסו אותה לפרוסות קצרות. האיש הכהה, גדל הגוף, פסע אל שולחן המזכיר וזרועותיו חובקות אל חזהו עשרות יריעות קנבס שציוריו משוחים עליהן. ידיו אחזו ניירות, מכחולים ושפופרות צבע. הוא הפנה את גבו לקהל הדומם, הניח בזהירות את שחבקו זרועותיו ואחזו ידיו, ואז הסתובב אל מאתיים החברים פעורי הפה ולחש - או אולי היתה זו זעקה - "אתם לא מבינים, לא מבינים בכלל. בכלל לא! קחו, קחו את הכל. בלי זה אין ערך לחיים שלי. זה, מה שאתם רואים כאן, זה הלחם שלי. זה הלחם שלי...". הוא החל דומע, ואז מחה את דמעותיו, זקף את ראשו ונעץ את מבטו בנקודה כלשהי שהיתה הכל פרט לאנשים השותקים שהביטו בו. בצעדים איטיים פסע אל דלת חדר האוכל. רגליים הוסטו, כסאות הוזחו. שביל צר, אוהד, פיתל את נתיבו בינות לאנשים הדוממים, לעבר הדלת. צנעני צעד לאיטו. צפרוני קם כשעבר הצייר המובס לידו, טפח קלות על שכמו ואמר "אבישי, יהיה בסיידר", ואביבה בלומברג אמרה "אבישי, תשמע, אני רוצה להגיד..." אבל הוא לא שמע, ויצא אל החושך שבחוץ.
האסיפה המפוייסת, השבוייה ברטט המלודראמה שחוותה זה עתה, חמלה על צנעני. ברוב קולות התקבלה הצעתה של אביבה שלא לסלק אותו מהקיבוץ. כיון שצפרוני, מצפונו האהוב של הקיבוץ, אמר שאביבה מדברת מהלב ואנחנו כולנו צריכים ככה לדבר, היה ברור לכל שדינו של צנעני יהיה לקולא. האסיפה החליטה לקבל את הצעת המזכיר ולהסתפק בהעברתו לסטאטוס של מועמד, למשך שנה אחת.
אלא שצנעני קם למחרת, נטל את מיטלטליו המעטים ואת ציורים הרבים, ועזב את הקיבוץ. לימים, נעשה צייר מוערך וידוע. והסיפור שקע ולא נודע כי בא אל קרבנוּ.

קישור לסיפורו של עמוס צפרוני: "זה הלחם שלי" שנמצא באתר הקיבוצים. סיפורו של יוסף נכתב בעקבות זיכרונותיו של עמוס.