title
title
title
title
title
title
title
שירי ברוק

שירי ברוק שגיא, בת איילת השחר, נולדה ב- 1973בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.
בוגרת מגמת אמנות בבית הספר "עמק החולה", לימודי פרסום ועיצוב אפנה.
מתגוררת בתל - אביב, אמא לילדה.
חייה המקצועיים קשורים בכתיבה - משרדי פרסום, עריכת כתבי עת וספרים,
תכניות טלוויזיה, אינטרנט ופייס בוק.
כותבת שירה, ומתחזקת פוסט שירה של משוררים בפייס בוק.
שיריה התפרסמו בעיתונות ובכתבי עת, בכוונתה לפרסם ספר.


דברי פתיחה לתערוכה "היד של טרומפלדור" בגלרייה "תל-אביב/איילת-השחר

שלום, צהריים טובים לכולם, למוטי, בעלהבית של הגלריה, לאמנים המציגים, לאיילתים שבאו למרות שלא מחלקים כאן ארטיקים, ולחבר'ה שבאו מבחוץ, איזה כיף שבאתם! 
לפני כמה חודשים מוטי, איש יקר ומוכשר פנה אליי ושאל – תרצי להשתתף בתערוכה הבאה שלי? אמרתי כן, בטח, תזכיר לי לפני.. ושכחתי. 
ואז יום אחד הבתאדם מתעוררת בבוקר ומגלה שכתוב בכרזה של התערוכה שהיא אמורה לשאת דברי הגות.. כלומר אני. הגות.. 
כנראה שניטשה ושפינוזה בדיוק היו עסוקים בלרצוח איזה אב. אז קיבלתם אותי.
לפני שנדבר על התערוכה עצמה, כמה מילים על הגלריה הנהדרת הזו. איילת השחר – תל אביב. נשמע בדיוק כמו ה-845 שאני חיה על הקו שלו שנים. 
וברצינות רגע, אין שם יותר מדויק לבטא את קו התפר, את החיבור התרבותי שאני מניחה שמוטי גולן מנסה ליצור. קו של היזון חוזר עם העולם של כאן עם ה-שם שבחוץ. 
יוצאים ונכנסים, נוסעים וחוזרים, יורדים בתחנה ומביאים משהו מכאן לשם ולהפך. 

אבל זו לא הגלריה היחידה של איילת היפה. הגלריה האמיתית של איילת היא איילת עצמה. 
אני מרבה ללכת לפתיחות של תערוכות ולראות יצירות מגודרות בתוך מוזיאונים ומגדלי שן של אמנות. 
כאן הכל נטוע בנוף. והנוף הוא חתיכת גלריה. גלויה, שאולי רק כשיוצאים מכאן זוכרים להביט בה ככה. 
מספיק לטייל בסביבה, לעצור לרגע בין הפסלים הרבים הנטועים חזק בנוף, הפסלים של יגאל, והגלריה כבר בלב. 
לפני שבועיים יצאנו כאן לנטיעות, כשהגענו לוואדי קיבלה אותנו בריכת השכשוך, ומולה פסל, שתי אבנים מוארכות, אולי ילד וילדה. 
על כל אחת מהן מישהו תלה מעיל. על אחת מעיל כחול ועל השנייה מעיל ורוד. אין דימוי יותר נושם מזה שיסביר מה זו גלריה חיה. 

שאלתי את מוטי, אז על מה התערוכה? הוא אמר: הגיבור ושברו. תחשבי על זה. הצצתי בכותרת וחשבתי. 

היד של טרומפלדור. היד שנשארה או היד החסרה? היד שמסמלת את ההיעדר או את היש - היד שנשארת לחיות עם השבר. 
היד שהיא מונומנט, יד לבנים, אנדרטה של גבורה, שמספרת שהיה כאן שמח לפני שנולדנו ומישהו שילם על כך בידו, תרתי משמע? 
או אולי היד החיה, זו שממשיכה ליצור, לבנות להתחדש, גם כשהיד השנייה כבר איננה? היד שצריכה להמשיך לחיות, על אף ואולי בזכות היד השנייה?

איזהו גיבור

איזהו גיבור 
הכובש
הכובש את יצרו לכבוש 
הכובש את יצרה התמידי לכבוש אותו 
אל תוך האדמה 
שוכבת מעליו
שותה את דם
מעלליו 
מבקשת לכסות יצרו המת
כשהיא עדיין חמה
כובש את רוחו שלא 
תנשוב בעיניה
כשהוא בא דברי כיבושין
שלא תדמע
גיבור אמיתי
הכובש את רוח הקרב לקרבו 
הכובש את ריחה הבלתי אפשרי
של השיבה 
לחיים
לביתה
לעצמו
הכובש לילה לילה
לשכוח את 
ריח התופת בחלומות 
איפהוא
גיבור-אל 
כובש טריטוריית האין
המכניעה גבולות היש
איפה הוא תולה את 
הנעליים
את הזיכרונות
אחרי שהוא כובש
איזהו כובש 
המגביר את יצרו
וגובר על הרצון הזה
לגעת כל פעם באש
איזהו גיבור
השוכח את המילה גיבור
המתגבר על היעדר שמו
המוחק את האותיות הכתובות
שלאחר מותו
וקם לתחייה כאנטי גיבור
גיבור שחזר לעצמו.