title
title
title
title
title
title
title
מוטי גולן - כתבה

על מוטי גולן: מתוך כתבה ב - על הצפון 7/6/2012
דיוקן האמן כלוחם צעיר / כלנית וסר-אוחיון

למוטי גולן, צייר מצליח ואקטיביסט, יש חלום: להפוך את הגליל העליון ל"מובלעת התרבות והאמנות של מדינת ישראל".
בגלריה שהקים בקיבוץ איילת-השחר הוא מציג אמנים מוכרים לצד אנונימיים, ואמנים מהמרכז לצד מקומיים.
ובאשר לחלום: "אני מאמין שתוך ארבע-חמש שנים הוא יתגשם".
את מוטי גולן אני פוגשת בשעת בוקר, בגלריה היפה והמוארת שייסד, "תל-אביב/איילת-השחר".
לגולן קול רך ועדין, שאינו מתיישב עם הגבר הגבוה ועז-המבע שמקבל את פני.
השניות הזו, אותה איכות אניגמטית מתעתעת, תשוב ותעלה לאורך כל הראיון, ותתבטא הן בקווי אישיותו והן בעבודותיו.
הוא יליד נתניה, שנת 1955, שגדל בבית דל אמצעים.

"השכלה לא הייתה שם אחד מאבות המזון", הוא מספר, אבל היה לו כשרון ציור פנומנלי, שאיפשר לו להתעלות על התנאים בהם גדל.
"ציירתי מאז שאני ילד. זו הייתה הבועה שלי, בתנאי קיום לא קלים. היה ברור לי כבר מילדיות, מגיל שלוש, או ארבע, שאהייה צייר".
מההביא אותך צפונה, אחרי 30 שנות יצירה בתל-אביב?
"כבר לפני הרבה שנים, כשהחלטתי שאני אמן חברתי, הייתה אחת המטרות שלי, להתייצב בפני הממסד האמנותי, האליטיסטי והמנוכר. אף פעם לא הייתה פה אמנות לעם, אמנות לכולנו. זאת הייתה רק אמנות לעצמם ולעוד קצת. אחת הסיבות העיקריות להקמת הגלריה כאן, הייתה להביא אמנות מקצועית, ברמה תל-אביבית, מוזיאלית ממש, פה, מול הרפת, לאנשי העמל, אנשים מחצור, מראש-פינה, מקרית-שמונה. זו גלריה שנותנת כבוד לאמנים. מצד אחד, הפרוייקט הזה הוא פרוייקט חברתי, שתורם לאמנים ולקהילה בפריפריה, ומצד שני, הוא מחאה ואלטרנטיבה לממסד האמנותי. פרצתי כאן דרך לאמנים להאמין בעצמם מספיק, כדי להעז ליזום ולפתוח עוד גלריות. החלום שלי הוא שהגליל העליון יהייה ה'מובלעת' של התרבות והאמנות של מדינת ישראל. שאנשים יעברו מגלריה לגלריה, ממתחם למתחם, וממוזיאון למוזיאון, וכל זאת בתוך התפאורה המדהימה של הגליל העליון. וזה עוד יקרה", גולן מאמין.

בגלריה "תל-אביב/איילת-השחר", מוצגות, אלה בצד אלה, יצירות של אמנים מן המרכז, ויצירות של אמנים מקומיים. גולן גם יוצר אינטגרציה בין אמנים בעלי שם, לאמנים אנונימיים. "אני רוצה ליצור איזון שונה מזה הקיים היום בין המרכז לפריפריה.
הרבה קורה במדינת תל-אביב וזה טבעי. אבל מי אמר שבתרבות ואמנות הכל צריך להיות שם?
ומי אמר שבגלל שזה שם זה בהכרח איכותי?
זה שרפי פרץ (אמן ויוצר מוכר העוסק בהווייה ההומו-לסבית - כ.ו.א.) מציג פה לצד אמן אנונימי מקיבוץ שניר, זה אומר הרבה.
זה אומר שאין שום הבדל. הגלריה היא רכבת דו-סיטרית של תרבות ואמנות".
אתה מרגיש שאתה משלם מחיר בגלל הריחוק מהמרכז, מהממסד?
"אני לא אוהב את המושג 'מחיר'. אני חושב שהמחיר שאני משלם הוא הברירה הטבעית של התנאים בהם גדלתי. במציאות עשיתי את המקסימום שאני יכול, והוכחתי שאפשר לעשות את זה גם בלי הממסד האמנותי. בוודאי שהייתי רוצה שמוזיאון תל-אביב יבוא ויגיד: הגיע הזמן להכיר במוטי גולן. אני מקווה לזה מאוד, אבל זה לא מוביל אותי.
מה שכן מוביל את גולן, למשל, הוא הרצון להקים מוזיאון לאמנות חברתית בחצור הגלילית, "כדי שכל ילדי חצור ילמדו שם בשקל אמנות, חברה ודמוקרטיה."למה שילד בחצור שההורים שלו בקושי מביאים אוכל הבייתה, לא יקבל קצת העשרה, קצת אמנות, קצת יצירה? בגלל שאין כסף?"
כל ההכנסות מכיתות הלימוד של גולן, הן קודש לגלריה. "חצי מהאמנים שמציגים פה", הוא מצביע על העבודות מסביב, "אני לא גובה מהם אגורה, אין להם כסף להוציא, ואני לא חושב שחשיפת כישרון צריכה להיות מותנית בכסף. השיעורים שאני מעביר בכיתות הלימוד מקיימים את החזון, ואני גם מוציא מכיסי, כשאני יודע שהאימפקט הסביבתי, עוד ארבע-חמש שנים מעכשיו, יממש את החלום הזה. אני מרגיש שאני בדרך. אני מאמין בזה.
איך הגעתם לאיילת-השחר?
"לי ולסיגל", מספר גולן, "היה בית בלב העיר. חיינו בצנטרום של הצנטרום. יום אחד ישבתי בקפה ביאליק המיתולוגי,
וראיתי מודעה: 'כפר היין בקיבוץ איילת-השחר - איכות חיים מדהימה'. אני חובב יין גדול והשם 'כפר היין' קנה אותי. חזרתי הבייתה וסיפרתי לסיגל. עברה חצי שנה, כבר שכחנו מזה. אבל כשיצאנו לצימר הקבוע שלנו בבית-הלל, בצומת עמיעד פתאום נזכרתי במודעה. החלטנו להיכנס. אמצע יולי, חום אימים, סיגל אפילו לא יצאה מהמזגן של הטויוטה. משרד המכירות היה סגור. על הדלת הודבק פתק 'כל המגרשים נמכרו', ומספר טלפון של דוד, איש המכירות". עד היום מתקשה גולן להסביר איזה ג'וק נכנס לראשו, כשבאחת החליט לצלצל לאיש המכירות, והתעקש שהוא רוצה לרכוש בית בפרוייקט הזה, שכבר נמכר כולו. איש המכירות מיהר להגיע וגילה לגולן שעל אחד המגרשים טרם שולמה המקדמה. במקום, בלי תכנון מוקדם, נרשמו סיגל וגולן לפרוייקט. "אחר כך הגענו לצימר", הוא צוחק, "שכבנו על המיטה ושאלנו את עצמנו: מי זה הדוד הזה? מה עשינו?".


עבודתו האחרונה, "רקוויאם לקיבוץ", עוסקת בשברו של החזון הקיבוצי.
"ציורים כאלה אני מצייר בדמעות", הוא אומר, "אני כל כך מזדהה איתם.
הסיפור שלהם כל כך ישראלי. זו לא רק התפרקות של הקיבוץ, זו ההתפרקות של כולנו".
את הלוט מעל הציור הסיר באירוע שערך בגלריה, בנוכחות 35 מוותיקי הקיבוץ.
"אמרתי להם: באתי מבחוץ, כך אני רואה את הקיבוץ המתפרק.
היו דמעות.
היה דיון, הם העריכו את העובדה שאני מציג בפניהם את האמת האמנותית שלי, והיה מרתק לשמוע את האמת שלהם".