title
title
title
title
title
title
יום השואה תשע"ו באיילת
כבכל שנה, התקיים טקס יום השואה ברחבת האנדרטה, שבבית העלמין שלנו. הטקס השנה הוקדש לילדים בשואה. מצורפים קטעים שהוקראו בטקס.

ילדי טהרן
שתי חברות קיבוץ היו חלק מילדי טהרן בלה שפר ז"ל ובתיה שחר. מי הם ילדי טהרן? איך קבלו את שמם? מה המסע שעשו?
למרות השם ילדי טהרן היו ילדים פולנים ולא פרסים. עם הכיבוש הגרמני של תחילת המלחמה ברחו משפחות רבות לשטח הסובייטי. הסובייטים חשדו בהם שהם מרגלים ושלחו אותם לדרך ארוכה עד לסיביר שבצפון רוסיה. בסיביר גרו בבקתות עץ דלות ופרוצות, עבדו במכרות, במחצבות או בחטיבת עצים ביער ורעבו. בשלב מסוים נחתם הסכם בין בריה"מ לבין ממשלת פולין הגולה שכתוצאה ממנו התיר השלטון הרוסי למשפחות הפולניות לרדת דרומה לקזחסטן ואוזבקיסטן מדינות בעלות אקלים חם יותר שגם הן היו חלק מברית המועצות. כך התגלגלו במשך חודשים רבים עד שהגיעו לשם. התנאים הקשים, האקלים החם והעדר טיפול רפואי התגלו כמלכודת מוות. תוך זמן קצר מתו המונים שחלו בטיפוס. עד לנקודת הזמן הזו היה גם יצחק גופר ז"ל חלק מאותו הסיפור.
בעקבות ההסכם שוחררו הרבה שבויים פולנים והתארגן צבא פולני בראשותו של אנדרס שמטרתו הייתה להגיע לאירופה דרך המזרח התיכון. יחד עם הצבא הפולני יצאו לדרך גם הרבה מאוד פליטים פולנים, רובם ילדים. הם נסעו ברכבת, עלו על ספינה וחצו את הים הכספי ומשם במשאיות של הצבא הבריטי לעיר טהרן שבפרס וכך קבלו את שמם 'ילדי טהרן'. בטהרן אליה הגיעו בספטמבר 1942 הקימה עליית הנוער והסוכנות היהודית מחנה לילדים יהודיים. נשלחו לשם מדריכים מהארץ והילדים התחילו ללמוד את השפה העברית וסוף סוף זכו לטיפול חם.
הסוכנות היהודית עשתה מאמצים על מנת להביא את הילדים לארץ ישראל. הבריטים הסכימו ונתנו סרטיפיקאטים. עיראק התנגדה שהרכבת תעבור בתחומה ולכן הוארכה הדרך במאות אם לא אלפי קילומטרים. מטהרן הפליגו הילדים במפרץ הפרסי לעיר קראצ'י, היום בפקיסטן אבל אז חלק מהודו ותחת שליטה בריטית. שם קבלה את פניהם תזמורת כלי נשיפה עם נגנים הודים. והקהילה היהודית דאגה להם לבגדים חדשים.
מקראצ'י באונייה בריטית דרך האוקיאנוס ההודי ומשם דרך ים סוף ותעלת סואץ לפורט סעיד. גם בפורט סעיד קבלת הפנים הייתה מדהימה: חיילי הבריגדה, נציגים של הסוכנות ועוד. ההתרגשות הייתה עצומה. בלה שפר כתבה: 'בכל תחנה לאורך כל מסילת הברזל חיכו לנו ילדים ואנשים והציפו אותנו בשוקולד, בתפוזים ובשמחה על שבאנו. טוב היה לחשוב שאנחנו רצויים במקום שהוא תחת השמש'.
הם הגיעו לארץ בחודשים הראשונים של שנת 1943.ילדי טהרן בדרך נס הצליחו לעזוב את אירופה כשמיליונים ממשיכים להירצח במחנות השמדה ובשדה הקרב. בתיה נותרה לבדה ממשפחתה. לבלה נותר אח אחד. ליצחק גופר היה פחות מזל והוא לא הגיע עם ילדי טהרן, אלא רק אחרי המלחמה בשנת 1947.
בלה כתבה בשנת 1994 זמן קצר לפני מותה, שהיא חוששת 'שהחלק המכריע ביותר של חייה ... עומד לרדת איתה לתהום הנשייה מבלי שיזכה לתשומת לב, לכבוד, להערכה ולפיצוי'. אני מקווה שהמעט שנגיד כאן ירגיע ולו במעט את חששותיה ויזכו אותה, גם אם היא לא איתנו, במעט כבוד הערכה ופיצוי.
ברוך ליפסקי
תשע"ו

שואה שלי
בזמן מלחמת העולם השנייה אבא שלי היה בארגנטינה ואמא שלי בארץ. עם הוריהם. אם יש לי קרובים שנספו בשואה אני לא יודעת עליהם.
אך בכל זאת, כמעט בכל פעם שאני גורבת גרביים כי קר לי על הרצפה הקרה אני חושבת על רגליים עטופות סמרטוטים הולכות בשלג. וכשאני מטיילת עם ילדיי ואנחנו עוברים גדר תיל אני חושבת על משפחות שמעבר כזה בדיוק היה בשבילם עניין של חיים ומוות.
מעולם לא הודלק אצלנו נר זיכרון ביום השואה והאבדן היהודי לא היה חלק מן המסורת המשפחתית.
אבל לא פעם, בבילוי סתמי של אחר צהרים משפחתי, אני יכולה לראות בעיני רוחי חיילים הפורצים לביתי ומפרידים אותי מאהובי, ואני לא יודעת יותר מה עולה בגורלם. ואם אחד מילדי מספר לי על ילד שהציק לו אני חושבת על ימים בהם יכולים היו להתעלל בו על פי חוק ובעידודם של המורים בבית הספר.
אפשר לקרוא לזה הפרעה. אבל אפשר גם לשער שהשואה תופסת מקום נכבד בחייהם הפרטיים של ישראלים רבים מאוד, בין אם יש להם קשר אישי לשואה ובין אם לאו, וכי הזיכרון הזה ממלא חלק מבניית אישיותנו כעם וכיחידים. לטוב ולרע. ויכול להיות שבמידה מסוימת אנו צריכים את הזיכרון הזה כדי להבין מה יש לנו. כדי לא לקחת כמובן מאליו את החיים שלנו היום.
כי בכל רגע שאני רואה את רגליהם היחפות של ילדי הולכות על האדמה הזו, אני נזכרת שהפעם, הם עושים זאת מרצון, ואם ירצו יוכלו לנעול את הנעליים שבארון. ובכל פעם שאני עוברת גדל תיל אני יכולה להודות על החופש שאני חיה בו. ולהתחייב כי אעשה שכל שביכולתי לשמור עליו קיים. לי, למשפחתי ולכל משפחות האדמה.
ילדים רבים נספו, כשאיננו יודעים עליהם דבר. אך כולנו זוכרים את הצילום האיום ההוא של ילד המרים ידיים ומביט על החייל שמולו בהבעה שאף אחד מאתנו לא היה רוצה לראות על פניו של ילדיו לעולם.
את טקס יום השואה הזה אנו מקדישים לילדים. לאלו שסיפרו לנו קורותיהם ולאלה שנהרגו כשהם אלמונים, אך צרובים אצלנו עמוק בזיכרון הלאומי והאישי.
מירב שני ישראלי תשע"ו