title
title
title
title
title
title
title
סיפורו של קוקו 2 ומשפחתו המאמצת

באחד הימים לפנות ערב יצאנו, מספר בחורות, מהמועדון וראינו את נורית ושמעון כפיר, יושבים על הרמפה של "הבויידעם" ומשתעשעים עם גוזל של עורב בהנאה ובמסירות מסקרנת...
ביקשתי מהם לספר את סיפור "האימוץ" הנחמד הזה.
לאימות "החיזיון" בו צפינו – מצורפות מספר תמונות ממצלמתה של יעל אלעם.
כרמלה

וזה סיפורו של קוקו 2
קוקו 2 הגיע אלינו מניצן בִּתֵנו, שליד ביתה כרתו עץ. מסתבר שעל עץ זה היה קן עורבים ובו גוזל אחד.
במהלך נפילת העץ נהרגו שני ההורים וניצן מצאה את הגוזל יושב צמוד לגוויות הוריו.
היא לקחה אותו וביודעה כי שמעון אוהב לגדל גוזלי עורבים, העבירה אותו אלינו.
קיבלנו אותו עם פלומה, ראשיתן של נוצות תעופה ופה גרגרן ביותר.
החלטנו לקרוא לו שוקו, אבל קראנו לו בפועל קוקו, כמו לעורב שגידלנו לפני שנה...קוקו2.
הקשר עימו נבע בעיקר, משום שהוא היה מספיק צעיר כדי להיות מוחתם עלינו. משמע, לראות בנו הורים שלו כי האכלנו אותו, שמרנו עליו, חיממנו אותו ודאגנו לצרכיו.
הוא למד להכיר את הקולות שלנו ואנחנו היכרנו את הקולות השונים שלו שסימנו רעב, פינוק, ותשומת לב.
כשהתבגר התחלנו ללמד אותו לעוף ולנסות להכיר סוגי אוכל שונים, אבל הוא הכי אהב לאכול את האוכל של החתולה שלנו.
כשהוכיח יכולת טיסה טובה, יחסית, עודדנו אותו לעוף בחוץ ואז התחילו הצרות.
זוג עורבים ששלטו בטריטוריה הזו ערבו לקוקו ולא נתנו לו להתרומם.
קוקו נמלט הביתה ופחד לצאת. ואז יום אחד עף ונעלם.
מאותו הרגע התחלנו לקבל טלפונים מכל מיני אנשים שראו את קוקו פה ושם וכל פעם באנו לקחת אותו הביתה.
הקריאות הגיעו לרוב מהאזור האחורי של חדה"א , וכך הבנו כי קוקו בחר את המקום לשכון בו.
כאן באנו לבקר אותו ושם אתן ראיתם אותנו.
מאז עבר שבוע וקוקו לא עונה לקריאתנו ולא נוחת על הראש או הכתף ואולי זה אומר שקרה לו משהו, או שהוא בחר להמשיך הלאה. 
מי ראה? מי שמע? אנחנו מחכים לו...