title
title
title
title
title
title
title
מפיסול אל הנפחות ובחזרה / יעקב בארי

אכתוב כמה מילים על עצמי ("רק על עצמי לספר ידעתי") ועל האמנות שלי. איך עברתי מהעיסוק בנפחות ברזל ומתכות לפיסול בעץ.
כידוע, עבדתי כ-18 שנים במפעל "איתן" ושם רכשתי מיומנות רבה בטיפול במתכת. בשנת 1985 החלטתי להתחיל לפסל בעץ. הקמתי (בעזרתו של חבר) חדר עבודה בסככת הלול, ליד המפעל. שם התחלתי לפסל בעץ. כמובן, בתור תחביב.
באותן שנים כרתו הרבה עצי אקליפטוס ולא היה מחסור בחומר גלם. בשת 1990 עשיתי תערוכה בגלריה של קיבוץ מחניים, בה הצגתי כ-30 עבודות.
בקיץ 1991 התחלתי ללמוד נפחות. השתתפתי בקורס של 6 ימים וחזרתי לעבודה ב"איילת הרכבות". לאחר חודשיים נמאס לי והחלטתי לבנות נפחייה וכך עשיתי.
הנפחייה האמנותית (כפי שקראתי לה) החזיקה מעמד 22 שנים כענף לגיטימי בקיבוץ.
לפני כשנתיים החלטתי לסגור את הנפחייה.
כל אותן שנים לא נגעתי בעץ ואפילו לא חשבתי על פיסול - לא בעץ ולא במתכת. אבל שמרתי לעצמי את כל כלי העבודה הקשורים לפיסול: משורים, מפסלות, שופינים, פטישים וכו'.
עבר זמן קצר והרצון לפסל שב. התחלתי מחדש לעסוק בתחביב הזה. החלטתי החלטה, שתנחה אותי בהמשך - לא אפסל שום פסל שכבר פיסלתי בעבר.. .
כאן אני חייב להגיד שאני לא מחשיב את עצמי כ-"אמן". אני יותר אוּמן עם ידיים טובות וקצת דמיון.
אני לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות, לכן הפסלים "לוקים" בהומור מסוים, כדי שיהיו יותר מעניינים.
חשוב לי לציין, שאת רוב הפסלים שעשיתי במשך השנים הראשונות, מכרתי לאנשים רבים.
פסל אחד גדול במיוחד, לביה"ח צפת. זה לדעתי, המדד הכי טוב להצלחה ובזה אני יכול להיות גאה. כלומר, אני לא מעוניין לעשות פסלים למגירה או למחסן. אני רוצה למכור, כדי שאנשים ייהנו מהם וגם אני.
ומעבר להכל - זו גם דרך נחמדה להעביר את ימי הגמלאות.
יעקב בארי / יוני 2016