title
title
title
title
title
title
title
זיכרונות מימים עברו
הכפרים הערביים שהיו באיזור טרם מלחמת השיחרור:
"כראד ראנמה" על שם הצאן שגידלו בכפר הזה. "כראד באגרא" על שם הפרות שגידלו בכפר זה, וגם הכפר "אלחוסנייה".
על מורדות הרי כנען, קצת צפונה מחצור של היום, היו שני כפרים ערביים נוספים, אחד בשם "קאבה" ואחד בשם "פיראם", וכן עוד כפר ערבי ליד קיבוץ חולתה, שישב בזמנו על שפת אגם החולה לפני שיובש. קיבוץ חולתה עבר יותר מאוחר למקום שבו הוא נמצא כיום. מדרום לחולתה של אז, היה עוד כפר ערבי בשם "טלאל", שישב גם הוא על שפת אגם החולה.
יש תמונה שאני מככב בה, כשקמתי לקחת מהכיבוד שכיבדו אותנו, ילדי המשק, בזמן שהינו בביקור בכפר הזה. ישבנו במעגל, ובאמצע היה הכיבוד. הכפר הזה היה כולו בנוי, אם אפשר לקרוא לזה כך, ממחצלות גומא, והוא סבל כמו כל האזור ממחלת הקדחת ששלטה אז. מהכפר הזה לא נשאר שריד ולא פליט. לא נשאר דבר.

"יענקל וה"בזה" במלחמת השחרור
סיימתי את לימודי בבית ספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף, חזרתי למשק ב-1948, וטרם שובצתי בעמדה במערך ההגנה של המשק. נשלחתי לווגאז, ואחר כך הוצבתי ליד בית-הספר (היום בית התחביב). בהמשך, קבלתי הוראה ממא"ז המשק, זאב שפר, לעבור לעמדת בית הקברות, לשמש מספר 2 ליעקב שגב (יענקל) בעזרה בהפעלת "בזה", מקלע כבד או מכונת ירייה, זה היה כלי אוטומטי תוצרת גרמניה.
בין היתר, היה תפקידי לעזור בהחלפת קנה הירייה של "הבזה", שכתוצאה מהירי הרצוף והמהיר, הקנה שנמצא בפעולה, היה מתחמם מאד, ובינתיים הקנה השני הרזרבי היה מתקרר. וכך פעלנו - פעם קנה 1 ופעם קנה 2.
יענקל לא התרגש מכך שהסורים נמצאים לרגלי המשק. עמדת בית הקברות הייתה הכי קרובה לסורים, ונראה שזה בכלל לא הפריע לו.
ב"בזה" הייתה ידית מסויימת, ששימשה בהעברה למצב 1 או למצב 2. במצב 1 ה"בזה" ירתה 400 כדורים לדקה, ובמצב 2 ה"בזה" ירתה 800 כדורים לדקה.
כאמור, לא הפריעה ליענקל הקירבה היתרה של הסורים, וכל הזמן היה משתעשע, ומעביר את ידית בחירת כמות הכדורים למצב 2 - 800 כדורים לדקה.
הכדורים הגיעו ארוזים בתוך ארגזים אוריגינליים, והיה צריך להכניס את אותם לסרטים ששימשו את ה"בזה". סרטי הכדורים של הבזה היו עשויים מבד. שתי חברות משק, שתי בתיות: בתיה שפר ובתיה הורביץ, ישבו בתוך תעלת הקשר, ומלאו מחדש את סרטי הכדורים של ה"בזה". דרך אגב, חבר המשק ששימש לפני מס' 2 בהפעלת ה"בזה", קיבל הלם קרב ופונה מהמקום.
היו שתי "בזות". אחת בעמדת בית הקברות והשנייה הייתה מוצבת באחת העמדות האחרות בהגנת המשק.
למשק הגיע קצין או מדריך מהצבא, ששמו היה ניסים, והוא היה נע כל הזמן בין העמדות של ה"בזות" לוודא שאין תקלות.
כפי שכתבתי למעלה, יענקל היה מעביר כל הזמן את מנוף בקרת מהירות הירי למצב 2 (800 כדורים בדקה), זה הפך אצלו לשעשוע והוא בכלל לא נבהל, או התרגש מהימצאות הסורים, והאש שלהם לעבר עמדת בית הקברות.
יענקל היה מחכה שניסים יתרחק, או הולך לעמדה השנייה של ה"בזה", והיה מעביר את המנוף ה"בזה" למצב 2 . ניסים היה מגיע בריצה, גוער בינעקל ומפציר בו להפסיק לירות 800 כדורים לדקה: "תיכף לא תישאר תחמושת! תירה רק 400 כדורים לדקה, ככה תגמור תוך דקות את כל התחמושת שלנו. 800 כדורים לדקה יורים רק כשיש הסתערות על העמדה".

כיצד דבורים מעורבות במלחמת השחרור?
לא רחוק מבית הקברות, שמו הכוורנים מספר קטן של כוורות.
תוך כדי הפצצת הסורים על המשק, נפלה פצצה או מספר פצצות, על כוורות אלו. הדבורים הנרגזות התנפלו על המגינים, שהיו מוצבים בעמדת בית הקברות. המגינים נאלצו לברוח עד המוסך. הם נכנסו לבור בדיקת רכב, כיסו את עצמם בלוחות העץ, שכיסו את הבור בזמן שהוא לא בשימוש.
אחרי ההפצצה, איטקה וקנטור (עובדי המכוורת) העבירו את הכוורות למקום אחר.

פצצה על האורווה
היו הפצצות של המטוסים הסורים כל בוקר עד צהרים. אחרי הצהרים היו באים שוב, להמשיך להפציץ את המשק. באחת ההפצצות האלו פגעו פצצה, או שתים באורווה, בה היו כ- 27 פרדות וסוסים שנהרגו. האורווה נהרסה כליל. נשארו רק שתי סוסות, או סייחות בחיים, כיוון שהיו קשורות מחוץ לאורווה.
הטילו על נעם, אחי, שהיה אז נער, לגרור עם טרקטור את הסוסות והפרדות ההרוגות לחורשת אקליפטוס.

ראינו את המטוס הבריטי מתרסק...
זכור לי שבמחניים היה שדה תעופה צבאי בריטי. יום אחד ראינו מטוס צבאי בריטי ממריא משדה תעופה מחניים מערבה. הוא לא הצליח להתרומם מספיק, עד שהתרסק על ההר ממול. ואנחנו, הילדים, הלכנו בטיול למקום ההתרסקות, כדי לקחת שרידים של המטוס למזכרת.

זאב משלי