title
title
title
title
title
title
title
המספוא והרפת / זכרונותיו של זאב (זאבה) משלי
ענף מרכזי ויוקרתי היה בזמנו באיילת-השחר: "המספוא" או "חצירים", כפי שהיו רגילים לקרוא לו. חשוב לי להזכיר ענף זה בטרם יהיה הוא "עולם הולך ונעלם".
לפני מלחמת השחרור עבדתי במספוא ולאחר מכן עברתי לעבוד בפלחה.

תפקיד הענף היה לספק ירק – תלתן, לשתי הרפתות שהיו אז.

"הרפת העליונה" - מבנה על שתי קומות. זו הרפת העתיקה, שבקומתו התחתונה של המבנה היו הפרות. הקומה העליונה שימשה מקום לאחסון חבילות חציר וקש, שהזינו בהם את הפרות. בהמשך שימשה הקומה העליונה את המתנדבים שהיו בזמנו במשק.
הרפת התחתונה - המבנה שלה לא קיים היום.

המשימה הייתה לספק כ-7 עגלות תלתן לשתי הרפתות, ז''א מדובר בכמות ירק של שבע חולבות. כמובן זה נעשה בעגלה אחת.
בתחילה הובילו את עגלת הירק זוג סוסות - תלתנה וקוריצה, והעגלה, כשהיא עמוסה בתלתן, עולה לרפתות ויורדת חזרה, שבע פעמים ביום.
חשוב להזכיר אותן, את זוג הסוסות: תלתנה וקוריצה, שהובילו את עגלת התלתן הלוך וחזור. וגם לציין את נעם, אחי, שטיפל בסוסות בצורה יוצאת מהכלל. הוא היה משמש עגלון, שיושב על העגלה ומוביל אותה עמוסה, לרפתות ובחזרה.
מאוחר יותר הגיע טרקטור גלגלים, שהחליף את הסוסות תלתנה וקוריצה.
העגלה הייתה פלטפורמה שטוחה, כשעל משטח הפלטפורמה העמיסו את התלתן.
סידור התלתן על העגלה היווה תורה בפני עצמה, מיוחדת במינה.
בעזרת קילשונים, בנו משני צידיי העגלה דפנות, או קירות של תלתן בגובה 1.5-1.8 מ' בערך. דפנות התלתן היו בנויות כך, שהחלק העליון של התלתן סודר בשיפוע פנימה, כדי שה"קיר" לא יתמוטט וייפול בדרך אל הרפתות. את החלל שנוצר בין שתי הדפנות היו ממלאים בתלתן, ובאופן זה הוא נראה בנוי לתפארת.
אבל לא כך חשבו הרפתנים. ויכוח תמידי התנהל בין הרפתנים לעובדי המספוא. הרפתנים טענו שאנשי המספוא "מזייפים" והעגלה למעשה עמוסה פחות מהכמות שהמספוייניקים אמורים לספק. העגלה היא, למעשה, אחיזת עיניים, והריב עם אנשי המספוא לא הסתיים אף פעם.

בין העובדים היה ליפא גל. ליפא היה שתקן ומופנם, אבל בעל מקצוע יוצא מהכלל. רב-אמן בקציר תלתן במספוא וקציר באופן כללי. שטחי הקוצים שקצר ברחבי המשק, נראו כאילו נקצרו ע"י מקצרה אמיתית - חלקים כמו ראי. הוא היה קוצר בתנועות רחבות ואיטיות, אבל כל תנועה שלו בעת הקציר הייתה במלוא להב החרמש. לא היו לו תנועות מהירות, אלא מעין מכות, כשרק חלק מלהב החרמש מנוצל בשימוש. אני חושב שליפא היה גומר ראשון את קציר ערוגות התלתן, לפני כולם.
לליפא, היה מין שולחן, או דרגש עם סדן, ששימש לריקוע החרמש, כשלהב החרמש כהה. הסדן היה בנוי מברזל צר מלמעלה, ועם בסיס רחב שמחובר לשולחן. בצורתו נראה כמו הצד האחורי של פטיש רגיל, מעין משולש.
מלבד ליפא עבד במספוא גם אברהמי לביא ששימש כמנהל בפועל ואני רוצה לציין שגם אברהמי לביא היה אמן קציר, משכמו ומעלה, בענף המספוא ובכלל.
עובדים נוספים בענף היו אלקנה הורביץ, הרברט כהן, אפי שינדלר, אסף לנדסמן, יצחק לנדסמן, נטע כנעני ואנשל מרקמן ואני.
אם שכחתי מישהו, אבקש את סליחתו. אני מדגיש זאת תקופה שלפני מלחמת השחרור...

הכנסת עגלות המספוא לרפתות, העליונה והתחתונה.
ברפתות הללו יש כניסה רוחבית במרכז הרפת. משם הייתה נכנסת העגלה עם התלתן. כשהגיעה לכניסה, צריך היה לגרור את התלתן בקלשונים לצד שמאל ולצד ימין לאורך כל הרפת עד הקצוות משני הצדדים ובאופן זה לחלק את התלתן בין הפרות. זה היה קשה מאוד.
קושי נוסף היה ביציאה של הטרקטור מהרפת, ביחד עם עגלה הריקה. צריך היה לנסוע קדימה, על מנת להסתובב בחצר שמצידה השני של הרפת, אבל זה לא התאפשר, מכיוון שבחצר היו פרות והיא הייתה מלאה בזבל. הטרקטוריסט היה צריך להיות מיומן ביותר, כדי לנסוע לאחור (רברס) עם טרקטור הגלגלים בעל המבנה המכני המיושן שלו.. הטרקטוריסט היה צריך להיות מיומן ביותר כדי לצאת אחורנית מהרפת. אברהמי לביא היה ממש אמן בזה.
(אני לא זוכר מישהו שהיה מסוגל לבצע את היציאה מהרפת ברברס "במכה אחת". כלומר, בתנועה אחת עד ליציאה מהרפת, בלי לחזור מספר פעמים קדימה. היחידי היה אברהמי לביא.)

שטח המספוא היה בג'יפטליק
השטח היה עשוי כולו ערוגות בהן גידלו את התלתן. כל ערוגה נמצאת בין שני תילים, מעין גדודיות. רוחב הערוגה היה כ-3 מטר. ההשקיה הייתה ע''י הצפה. המים הגיעו מבאר א'. הייתה תעלה חפורה שירדה לאורך הערוגות. ההשקיה נעשתה באופן זה:
עשו מחסום עפר מול הערוגה הראשונה. הוא הפנה את המים לערוגה. המחסום היה מכוסה בשק לחיזוקו, כדי שהמים לא יפרצו, כי אז היה צריך לרוץ לבאר א' ולסגור את השיבר. המים היו מכסים את כל שטח הערוגה לאט, לאט.
לפני שנגמרה השקיית הערוגה הראשונה, כבר היו מכינים בתוך התעלה מחסום עפר לערוגה השנייה, כמובן, מכוסה בשק. זה הבטיח את עמידת המחסום הראשון בפני פריצת המים. כשפינו את המחסום הראשון המים הציפו את הערוגה השנייה, וכך ערוגה אחרי ערוגה.
פעם סדרו אותי בהשקיית ערוגות התלתן, והזהירו אותי, שכשאעשה מחסומים להטיית המים לערוגות, הזהירו אותי: "דיר באלק, זהירות, שלא יפרצו המים ממחסום גרוע". השתדלתי להיות בסדר.

עוד שני סיפורים קטנים:
לפני מלחמת השחרור היה חייל בריטי מגיע כל בוקר לבאר א', עם רכב צבאי בגודל של ה"מוריסים" שלנו, עם מיכל למים, ועברי היה פותח לו את השיבר.
הוא היה בא בשעה 9 בבוקר בערך, ולוקח מים בשביל מצודת נבי יושע.
בוקר אחד הוא בא פעמיים. התברר שהאנגלים מסרו את מצודת נבי יושע לערבים, ולכן מלאו את המיכל בנבי יושע בכמות כפולה של מים.

יחידת הפלמ"ח
שהייתה במשק עשתה תרגול לחדור למתחם מוגן.
כשניסתה "לחדור למשק", שני פלמ''חניקים עלו על עגלת התלתן, שעלתה עמוסה מהשטח התכסו בתלתן שבין שתי דפנות הירק וכך נכנסו למשק.