title
title
title
title
title
title
פיסת היסטוריה שעלתה מאי שם...

ביום שלישי 27.9.2016, העלה פוסט  לפייסבוק בחור בשם עופר לרינמן,  ובו הוא מספר סיפור:


"דבר לילדים" כרך ט"ו, שנת 1945. נמצא אמש נטוש, על ספסל. מצבו יציב.

 

לאה גולדברג מעבדת את שיר ה"נונסנס" ("חרוזי-בדיחה") של צ'וקובסקי,

בונה מחומריו את חזונה החברתי המהפכני של הציונות בארץ ישראל.

"עץ גדול עד לב שמיים, הוא מצמיח נעליים!",

וה"פלא-עץ" הזה, עץ העמל והשיתוף, ישגשג ויצמיח פרי:

"מי שחור לו בגרבו, אל התאנה יבוא... ובימות המטר, לא יהיה יחף בכפר".

 

בדף הבא כותבים נושאי החזון, "ילדי כיתה ג' באיילת השחר":

"ערב ראש השנה, שנת תש"ה. ילדי הגולה היקרים, ידענו את סבלכם הגדול והנורא... שמענו על השמדת אחיכם, אחיותיכם, והוריכם... גדול ונורא הכאב והצער בלבנו על גורל אחינו ואחיותינו החפים מפשע... מי ייתן ותבואו אלינו, אל ארצנו, ותחיו בה בשלום ובשלווה...

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו".


לפניכם שני הדפים מאותה חוברת  "דבר לילדים":



 





































בעקבות הפוסט שהועלה לפייסבוק הופיעו גם תגובות והנה כמה מהן:


מירב זינדר (בר-נץ)

מרגש. אבא שלי, אז בן 8 כנראה, שותף לכתיבה ולתפילה. מי יתן שלום ושלווה לכולנו. שנה טובה!


 זהר בר-נץ

בתש"ה -סוף 1944- היו בני קבוצת אייל בתחילת כתה ג' . המורה הייתה צפורה קיפר. 

הילדים ,שעדיין נמצאים באיילת השחר, הם ברל'ה צפרוני וכותב הדברים זהר בר-נץ (רבינוביץ). 

מצטער, איני זוכר שכתבנו, אבל זכור לי שהיינו ערים למה שקורה במלחמה ובשואה.


יוסף חרמוני

זו עשויה להיות הכיתה של ברלה וזוהר. אבל אני בטוח שמורם, או מורתם, כתבו זאת. 

אין זו התנסחות אפשרית של ילדים בני שמונה או תשע. מה אתם אומרים, זוהר וברלה?

 

דב צפרוני

יוסף אנחנו בגן כבר כתבנו דברים רציניים! לא מאמין?  תשאל את המטפלת רחל ק.

 

זהר בר-נץ

זכור לי אירוע מכונן מהגן של חיה ורחל, כשנודע בארץ על המחנות אכלנו לחם וזיתים במשך כמה ימים כדי להזדהות עם ילדי השואה.