title
title
title
title
title
title
title
פרשת השבוע
פרשת לךְ לךָ: 
דילמה מוסרית על רכס האנאפורנה בנפאל
אומרים שאפשר להכין אנשים לדילמות המוסריות בפניהן החיים יציבו אותם. 
עמיתתי שני ארגמן (חורין) הזכירה לי, שהתלמוד מטפל בסיטואציה דומה לזו שניצבו בפניה אנשים צעירים על רכס האנאפורנה בעת מפולת השלגים.
בואו נראה מה מציע לנו התלמוד:
שנים שהיו מהלכין בדרך,
וביד אחד מהן קיתון של מים,
אם שותין שניהם - מתים,
ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו,
ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.
עד שבא רבי עקיבא ולימד:
וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
בבא מציעא ס"ב ע"א
אז הנה הדילמה: שני אנשים הולכים בדרך, הרחק ממקום ישוב.

בדילמות שנכתבות בארץ זאת, סכנת חיים אינה נשקפת ממפולת שלגים, אלא ממחסור במים. לשני האנשים האלה כד אחד של מים שיספיק לאדם אחד להגיע בבטחה לישוב.
מה לעשות במים שבכד? החכם בן פטורה אומר: עדיף למות יחד מלראות במות החבר. איך ימשיך אותו אחד שניצל, בחייו, אחרי שחברו גסס לנגד עיניו מצמא?
צריך היה ר' עקיבא להגיע ולקבוע חד משמעית: חייך קודמים לחיי חברך, מי שנושא את הכד יישתה מהמים ויינצל. ולמה? משום "וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ". (ויקרא כה', לו') ר' עקיבא מדגיש את המילה "עמך" בפסוק הזה. כלומר, אחיך יחיה עמך אבל לשם כך קודם כל אתה צריך לחיות. כמו ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח'), שם הוא הדגיש את המילה "כמוך" ואמר שזה כלל גדול בתורה: חשוב לאהוב את הרֵעַ, אך לא תוכל לעשות זאת אם לא תאהב את עצמך. מי שאוהב את עצמו, יכול לאהוב את רעו כמוהו.
ר' עקיבא מציב מעל הכל את חיי האדם. אם מישהו יכול להינצל, מוטל עליו לעשות זאת. למרות המראות הקשים ולמרות האשמה שיישא איתו לאורך חייו הנותרים. הצו החשוב ביותר שהוטל עלינו הוא לחיות. זה צו קשה, דורש התגברות על צורך אלטרואיסטי שטבוע בנו (כן, למרות שאנחנו חושבים בד"כ אחרת, טבוע בנו צורך כזה). זה לא פשוט. מי שירד מהאנאפורנה חש שהוא צריך להסביר לתרץ: איך זה שנשארתי בחיים.
ואיך כל זה מתקשר לפרשת השבוע? מתקשר בהחלט, הרי אברהם, גיבור פרשת לך לך הוא איש של ניסיונות, של הכרעות מוסריות שמתחילות מהעזיבה של חרן, דרך חורבנה של סדום ועד סיפור העקדה. גם הוא כנראה התאמן בדילמות תיאורתיות עד שנדרש להכריע למעשה.

זהר אופז ליפסקי