title
title
title
title
title
title
title
עוזי דיסלר
הטלוויזיה, הגוזל הגדול, הגוזל הקטן ומאיר 
מסיפורי מלחמת יום כיפור בגדוד 870
רס"ן (מיל) עוזי דיסלר

"מלחמת יום הכיפורים הייתה הראשונה בישראל שהתרחשה בעידן הטלוויזיה", כך כתבה אניטה שפירא בעמוד 314, בספרה הנפלא על תולדות הציונות, "ככל עם ועם".
הגוזל הגדול היה גדול, והגוזל הקטן היה קטן, ולא כפי שרבים נטו לחשוב, שדווקא הגוזל הגדול היה קטן והגוזל הקטן היה גדול.
והגוזל הגדול היה באמת איש ענק עם מידות גוף גדולות וגם עם לב רחב וגדול. הוא היה קבלן לעבודות חשמל מהעיר נתניה כמדומני, והגיע תמיד למילואים עם מכונית יוקרה. גם למלחמת יום כיפור הגיע עם מכונית (פרייבט) נוצצת ואפילו עם גג נפתח. בתפקידו היה רב סמל סוללת המפקדה שמפקדה היה מאיר.( בתותחנים תמיד דברו ב"סוללות" במקום לדבר ב"פלוגות", אבל ברמה היותר גבוהה דברו ב"גדודים", כמו כל צה"ל.)
הגוזל הקטן היה במידות גוף רגילות, אבל נקרא "הקטן", כי כך הוא נראה ליד הגוזל הגדול. הגוזל הגדול והגוזל הקטן היו צמד חמד והיוו עמוד התווך של סוללת המפקדה.
תפקידו העיקרי של הגוזל הקטן היה נהג מכונית האספקה של הגדוד. החל מהיום הראשון של המלחמה כשהגדוד פרס תותחיו ליד קיבוץ גדות, מצדו המערבי של הירדן, דאגו הגוזלים לאספקת מזון טרייה לגדוד. פשוט נסעו עם המכונית עד למחסני האספקה במחנה טירה שבמבואות הדרומיים של חיפה, והביאו כל יום אספקה טרייה: לחם, ביצים, מוצרי חלב, וגם ירקות ופרות. משאית מלאה. במחנה טירה אמרו להם שהם מפוצצים במזון, אבל אף אחד חוץ ממשאית האספקה של גדוד "תרנגול", כך נקראנו בקשר, לא מגיע. כולם היו עסוקים במלחמה ואכלו מנות קרב. רק גדוד 870 ניזון כל המלחמה באספקה טרייה.
ואל נא תקלו ראש במשימה הזאת, כי הבעיה הייתה איתור מיקום הגדוד, בעת שחזרו מחיפה. כי הגדוד נלחם כל העת ושינה מקום כל הזמן, אם כדי להתחמק מאש נ"ס,( כך קראו לאש נגד סוללות של הסורים), ואם כדי להתקרב לגזרת המטרות.
שאלתי את הגוזל הקטן איך הם מוצאים את הגדוד כל ערב, בחשיכה, כשהם חוזרים מחיפה. "לפי הריח, הסמג"ד", הייתה תשובתו. אבל האמת שהייתה להם שיטה, אבל על זה בסיפור אחר. (החיילים היו קוראים לי "הסמג"ד", כי הייתי הסמג"ד, אבל מעשית הייתי המג"ד, כי המג"ד הפורמלי לא היה אתנו כל המלחמה).הגוזל הגדול המשיך להתנהל בפרייבט שלו תוך הנחה שאנחנו, במיידית, מסיימים את המלחמה, כפי שעשינו בדרום רמת הגולן בששת הימים.

ביום השני למלחמה חצינו את הירדן וטיפסנו בציר "אמריקה" - כך קראו לכביש בין גשר בנות יעקב לקונטרה - ממש צחוק הגורל. עוד אני ממקם את הגדוד במבואות המערביים של נאפח, מגיע אלי הגוזל הגדול עם הגג הפתוח ואומר לי כהאי לישנא: "הסמג"ד, נסעתי קצת קדימה וראיתי טנקים סורים מסתובבים בשטח". תשובתי הייתה שכנראה טעה. "לא יכול להיות שבנאפח יש טנקים סורים". היום אני יודע שהוא צדק.
טוב, אבל זה לא הסיפור, אלא רק קדימון כדי להציג את הגוזל הגדול והגוזל הקטן. עיקר הסיפור הוא על הטלוויזיה שרכשתי בזמן המלחמה ממאיר פינדר, שהיה מפקד סוללת המפקדה וגם היה סוכן של אמפא למוצרי חשמל, והייתה לו חנות בחולון. גם מאיר, כמובן, הגיע לימ"ח במוצקין עם הפרייבט שלו, וכשהתברר שהכוונות של תותחי שני הגדודים של הימ"ח נמצאים בתל-השומר לבדיקה, הטלתי על מאיר להביאם, אם משום שהיה לו פרייבט ואם משום כישוריו המסחריים. ללא הכוונות אין אפשרות לצאת למלחמה. אבל איך זה נגמר ואיך בכלל מצאנו את הימ"ח כשהגענו אליו ביום כיפור זה סיפור לסיפור אחר.
ובכן, עם אותו מאיר נרקחה עסקת הטלוויזיה. התברר שטלוויזיה עולה כ-1500 לירות. התחלתי ראשית בּמָשֶא וּמָתֶן עם זוגתי, אסתר, שהצהירה שהפיגול הזה המתקרא טלוויזיה לא יעבור את מפתן דלתה. ובכלל מאיפה יהיה מימון.
השבתי שאת המימון יספק לי צה"ל מדמי השרות שאקבל - גם בעידן המחמיר של הקיבוץ המשותף, היה מקובל שאת דמי שרות המילואים לא חייבים למסור לקיבוץ - ובאשר ל"פיגול", אמרתי לה, המלחמה עוד נמשכת, ואם אפול בשבי, איך תזהי אותי בטלוויזיה אם לא תהיה לך אחת כזו? (הסורים, כדי להשתחץ, הציגו בטלוויזיה, תמונות של השבויים שלנו. המשפחות בארץ שמחו לגלות שיקיריהן בשבי ולא בעולם הבא).
הנימוק הזה באמת שכנע את אסתר והעסקה בוצעה.
יום אחד אחרי הצהרים, בעוד אנו ברמה מתכתשים עם הסורים, מופיע בביתי, בקיבוץ איילת-השחר, הגוזל הגדול עם הגג הנפתח, ובין זרועותיו האדירות טלוויזיה זניט, ואחריו נשרך הגוזל הקטן עם האנטנה השולחנית. טיפסו במדרגות ( אז עוד גרנו בקומה שנייה בשיכון 63 , אבל על זה בסיפור אחר), והניחו את המסך האדיר (אז כל טלוויזיה שקלה טונה ), ואת האנטנה על השולחן.
סוף הסיפור בשחרור. כשקיבלתי 6 לירות על כל יום גיוס, ועבור 210 ימי שרות סכום דמיוני של 1,260 לירות טבין ותקילין (זהה ל-4500 ₪ של היום ), אשר נמסרו אחר כבוד לאדון מאיר.
ומאז גם באה השלווה על ביתנו הקט, כאשר זוגתי אסתר, יכולה כל יום ובכל שעה שתחפוץ, ובמשך כל הקרבות, לחזות בטלוויזיה, במו עיניה, האם נפלתי בשבי.
וכאן תם סיפורנו. וכל יתר עלילותיהם של הגוזל הגדול והגוזל הקטן ומאיר, הלוא רשומים הם בדפי ההיסטוריה.
וכל הסיפור הוא אמת לאמיתה, וצף אצלי כאשר קראתי את מילותיה של אניטה שפירא, אשר גם כאן, כמו בכל הספר, מחדדים ומפקסים את האירועים בהיסטוריה של הציונות.
מדהים כמה זה מדהים.