title
title
title
title
title
title
המסע הלילי אל הבית העשירי
(מציאות או חלום בגליל העליון – מהארכיון של גינה גלי)

רות גפן דותן
הסיפור הבא הוא לא שלי, אלא של שרוליק שפר ז"ל, שהיה בן כיתתה של שרקה. הוא נכתב לחג השבעים של איילת-השחר, קיבוץ ילדותו.
שרוליק שלנו חסך בנייר והסיפור נכתב בכתב ידו על דפים שבצידם השני מודפס: "מבוא לסוציולוגיה של הקיבוץ. המורה: ד"ר ישראל שפר". אני עיבדתי אותו, ברשותו האדיבה.

אספר לכם על מסע של חוויה שחזרה ונשנתה, שאירעה לא מזמן, בשנת 1931. בימים ההם היו מספרים לנו סיפורי מסעות: מיכאל סטרוגוב, הקפיטן הפירט, וסקו-דה-גאמה וגם מסעות בנימין מטודלה ומעסות בנימין השלישי.
המסע שלי, כמסעות בנימין השלישי, היה כולו חוויות, כמוהו התנהל בתחומיי העיירה שלי – הקיבוץ. בימים ההם היה לנו כרם שקדים גדול במקום בו נמצא כיום הפעוטון. אפשר היה אפילו ללכת לאיבוד בין עציו, עד שבא החרק השחור המנומר והביא עליו את קיצו.

באותם ימים, כשנשר הפרי, היו מביאים את השקדים בשקים לחדר האוכל, שהיה ממוקם בבית השלישי בפרסת בתי האבן, וכל ערב היה כל הקיבוץ, שמנה שלושים עד ארבעים איש, מתגייס לקילופים. אנחנו, ילדי כיתה א', כבר היינו "גדולים" וגם אנחנו גוייסנו.
בחדר האוכל הוקצה לנו אחד משולחנותיו הגבוהים והכבדים. כולנו נחלצנו להרים את שק השקדים, בעזרתו הצנועה של אחד החברים. החבר, כמובן, רק עזר, (כך לפחות חשבנו, אנחנו הילדים, כשהרימונו בקול מצהלות את השק למקומו.) ידי החבר היו ידי עשו וקולנו קול יעקב. היינו מאושרים לתרום את חלקנו.
כשסיימנו, היה עלינו ללכת לבדנו הביתה וזו תחילת המסע. כולנו, ארבעה במספר, יוצאים מחדר האוכל המואר באור פנס הלוקס הבהיר אל האפלה. בימים ההם חשמל טרם נראה במקומותינו ולכן, גם לא הייתה תאורת חוץ והיה עלינו ללכת בחושך לאורך הפרסה, בשביל היחיד שהיה בקיבוץ, כולו עשרה בתים.
מצידו האחד של השביל, היכן שהיום הדשא המרכזי שלנו, היה שטח עתיר צמחים, קוצים. משני צדדי השביל ניצבו הברושים, שהיום הם ענקיים ואילו אז נראו כשוטים המתנועעים לכל רוח מצויה. היו שם גם שיחים, שהיו אמורים לסמן לנו בחשכה את כיוון השביל, במיוחד בלילות האפלים ללא אור ירח.

יצאנו לדרך. ממש גיא צלמוות. כוכבים מזהירים מעל, אבל אור מהם על הדרך אין. הרוח שורקת בין שיחיי המטע. ראשי הברושים הצעירים נעים והשיחים מאפילים על כל מה שמעבר להם ומגבירים את החשיכה האופפת.
השיחים היו אמנם נמוכים, אבל לדידנו, ילדיי כיתה א', הם היו שיחיי ענק שחורים, שפיזרו עלינו צללים. באותם ימים טרם הוקמו בתי הילדים וכל ילד לן בבית הוריו וכך, בבית הרביעי, נשרה הילדה בת המזל הראשונה וכבר היינו שלושה הולכים בחשיכה, ממש כאותם שתיאר ביאליק ב"ספיח" - אוחזים ידיים, צמודים זה לזה בצעדים מהססים כמי שצועדים על שכבת קרח דקה.
ליד הבית החמישי קרחת בין השיחים ועצי הברוש ומבעדה – בכל הדרו – עמק החולה, שלא היה אלא ביצה אחת גדולה בה הלכו התאואים (הג'מוסים), אשר הובאו על ידי ערבים שהיו מבעירים מדורות בתוך צמחיית הגומא והסוף הירוקה והסבוכה. עשן המדורות היה מבריח את היתושים. אנחנו ראינו שרשרות של מדורות אדומות בכל רחבי העמק, הדר של אש אדומה, דלוחה משהו, מרהיבה בניגודה לנוף הגלילי ולשמים זרועי הכוכבים. זרועי כוכבים באמת, שכמותם רואים רק בלילות חשוכים. מבעד – צללי הגולן והחרמון וצללי העצים הצעירים שניטעו בעורף הבניינים. יכולנו לראות בקושי את אורותיה של חלסה, היא היום קריית שמונה של היום, שגם היא הייתה מוארת במדורות. המשכנו בדרך, כבר לא ראינו דבר. השיחים ועצי הברוש שבו וסגרו עלינו.

העיקר – הֶיֶה דרוך להפתעה. והרי כל כמה שתהיה דרוך היא תבוא בלי התרעה. חתול פרץ פתאום מבית התינוקות הריק בלילה – תנועה מהירה, פתאומית, מפתיעה – אולי זה כלב? האיום התממש. העולם סביבנו רוחש פעילות מבעיתה. הגענו לבית השמיני. עוד ילדה נשרה מהשיירה. נותרנו שניים – אסף ואני. הרוח סוערת והצמרות נעות ביתר כוח. שטח השיחים מתמלא פעילות, נביחות כלבים נשמעות. הכלבים במרחק, אבל השמיים והשיחים רוחשים חיים, עכברים וחתולים. כל אלה היו מבחן לעצבינו החזקים והנחושים במסע הלילי שלנו. לא פחדנו, הרי אנחנו בני כובשי השממה, השומרים, בעלי הקרקע ובוניה, נוטעי וקולפי השקדים - האנחנו נפחד? מגיעים אל הבית התשיעי, אסף פורש ואני נשאר לבדי להגיע אל הבית העשירי.
והקולות מסביבי נעשים רמים וחשודים ומי יודע, אולי גם נחשים ועקרבים ועקרבותים וקיפודים ודורבנים ונמיות וגיריות? גם אמרו לנו שברמת הגולן מסתובבים עדרי זאבים... ופתאום, הנה מתחילה תזמורת חדשה. יללת תנים מעבר לוואדי. מתל חצור תן בודד נושא קולו בכיוון הכביש הראשי. מי שלא חווה האזנה למוסיקה זו, לא יבין מה הרגשתי. זו הייתה יללה רחוקה-רחוקה וקרובה-קרובה ושלטה סביב-סביב. ואולי הקול הוא קולו של הצבוע? אומרים שהדבע – הוא הצבוע – משמיע קול צחוק המצודד את ליבו של האדם ומושך אותו לאט-לאט אליו אבל, לא, ואולי כן? החושך גובר והקולות מסביב הם לבטח קולות של תנים, צבועים, זאבים ואולי גם שועלים. מה יהיה על הבית העשירי? בבית העשירי בוודאי נמצאת סבתא. הרי היא וסבא אינם מגוייסים לקילוף השקדים. אולי אקרא לה? אמנם אינה מבינה אלא מעט עברית אבל... ואני קורא וצועק במה שנדמה לי כיידיש. בפעמים ששמעה הייתה פותחת את החלון ואור מנורת הנפט היחידה שבחדרה היה מבליח ומאיר את דרכי וכך היה בא המסע אל קיצו.
כל האויבים נעלמו. כך נמשכה החוויה לילות רבים ואנחנו, בני חלוצים אמיצים, ישרי דרך, גאים בכל מה שעשינו, גם בקילוף השקדים וגם במסע הלילי. מישהו בכה? מי שחושב כך, יאמרו עליו שהוא מספר אגדה.

(מתוך "כיוון חדש" – עיתון עמותת וותיקי הגליל)