title
title
title
title
title
title
טיול גאי"ה לנצרת
גשם או לא גשם - חבורת גימלאיות/ים קרבית, חמושה במטריות וביגוד חם מפליגה אל היעד.
נחום דוד, איש משרד הפנים, בשנותיו "שתה כמה ספלי קפה" עם תושבי האזור, שופע ידע, חוויות וסיפורים מרתקים.
כך עוברת חיש, הנסיעה האיטית בפקקי התנועה למיניהם.
"קפיצה להר הקפיצה" פותחת נוף מרהיב, מהר התבור והכפרים סביבו, גבעת המורה, עפולה, הגלבוע הרחוק, המצועף אובך. "לפני אלפיים שנה", רצו להשליך מכאן את ישו, אבל "רוח הקודש" שוב הצילה אותו מהרעים.
בתוככי נצרת פוגשים את המדריכה הוותיקה, "קטנה גדולה" , צחקנית ומנוסה - הילה. מלווה אותנו כבר טיול רביעי.
כנסיית הבשורה מוקדשת רק למרים הבתולה.
היכל ענק ובו עשרות רבות של יצירות אמנות מארצות העולם.
כולן עוסקות באם ותינוקה.
קבוצות צליינים סובבות שם בחרדת קודש. המצלמות בפעולה.
יוצאים אל גשם "מקומי". - ליד הכנסיה האנגליקנית עולה פתאום סיפור היסטורי רב חשיבות – פרשה מאוד דרמטית - הקצין הבריטי לואיס וילנד אנדריוס, מושל הגליל בשנות ה-30, לא רק ידיד אוהב ישראל , מי שהאמין מעומק ליבו בהקמת מדינה יהודית. - פעולותיו בסיוע (שקט) להקמת עשרות יישובי חומה ומגדל ואחרים. - רכישת אדמות להתיישבות, עשרות אלפי דונמים, בעיקר באזור הצפון.
על כל אלה נרצח ליד הכנסייה האנגליקנית בנצרת. (זאת אחרי ניסיונות התנקשות קודמים)
(עיין ערך בגוגל: פרשה נשכחת למרבה הצער, חשובה מאין כמוה. – הקצין אנדריוס - אישיות מיוחדת, אדם בעל זכויות משמעותיות בעצם ישיבתנו בארץ היום. קיבוצנו איילת השחר נזכר שם בהערת שוליים.)
ברגל אמונה מוליכה הילה את צאן מרעיתה (אנחנו) בנבכי העיר העתיקה, על סודותיה, ריחותיה וטעמיה.
בית אבן, מקומר תקרות. כאן ממתין לנו אבו אשרף, סבא ג'ינג'י אוהב אדם. זוהי מסעדת "דיואן אל סראיה". קירותיה מכוסים בצפיפות באוסף מרהיב של כלים נושנים, "גזעיים", מכל סוג אפשרי. כלי בית ומטבח פשוטים ומסוגננים, סמוברים, מכתשי נחושת ועץ, כדי ענק, כלי נגינה, אפילו שנדלירים. . . זה אפס קצה. הוא פשוט אספן מכור. - - - גם איש סיפורים מרתק.
מספר לנו על משפחתו, בת כ- 3000 נפש. על הווי החיים בנצרת.
מאכל הדגל שלו, מעשה ידיו, הוא ה"קטאייף", בו אנו מתכבדים. טעמו מחזיר אותי מיד אל ילדותי בדיר הצאן של בית השיטה.
הקטאייף דומה לפאנקייק מקופל, ממולא גבינת עיזים או אגוזים, טבול בסירופ סוכר – מתכון שעובר בסוד במשפחה. (בעיקר מאכל חג בארוחות ליליות, שוברות צום הרמדאן.)
ספלי קפה חזק וכוסות תה נענע משלימים את "ועידת השלום" החגיגית, העליזה.
משם – לפי האף והריח – ממשיכים ל-אל באבור (תבלינים) מהרחוב, דלת כמעט נסתרת, מעבירה אותנו לקומפלקס חדרי חדרים. שם מסודר להפליא שפע תבלינים, פירות יבשים, ומוצרים רבים אחרים.
בתוך מרתף ייצור גדול, ליד מטחנת ענק נושנה, מקבלים הסבר מאיש המשפחה.
זה האות להסתער על המבחר – איש וטעמו. מנשנשים, שוקלים, קונים.
אל באבור – לא כדאי לוותר על ביקור – מרכז תבלינים משפחתי שייסד סבא ועובר מדור לדור. יצאתי עם טעם של עוד.
אתרים נוספים, על שלל סיפוריהם: המסגד הלבן, בית "מוסקוביה", כיכר המעיין, מאפיית הפיתות, כנסיית המעיין.
לסיום - התפזרנו לארוחות (חבל שלא יחד) או קניות חופשיות.
תודה לדבורה ומחיאות כפיים למארגנות/ים היצירתיים, לנהג – איש טובה השכנה, לכל מי ששם יד, מקטון ועד גדול, לטיול רב גוונים ומעשיר.
טיילה, חוותה וכתבה: אראלה שי