title
title
title
title
title
title
title
האורווה נפגעה
 (סיפורו של נועם משלי מתוך החוברת "איילת השחר במערכה")

באותו יום קמתי בבוקר, כמו שהייתי רגיל, כשכל עצמותי כואבות מהשכבה במקלט. התכוננתי ליום מלחמה חדש. כמו בכל בוקר, אכלתי את ארוחת הבוקר היבשה. חיכיתי בקוצר רוח, שיתנו לי מה לעשות, כי משעמם היה לשבת בחיבוק ידיים. כרגיל התחילו הפצצות מהאוויר. אנחנו, הילדים, כרגיל, התחלנו למנות כל פצצה שהתפוצצה ופצצה שלא התפוצצה. רשמנו נקודה על לוח עץ, כדי לדעת כמה פצצות לא התפוצצו. התצפית מגבעת הווגאז הייתה מודיעה, כרגיל, לאן נופלת כל פצצה. פתאום הודיעו דרך הטלפון כי פצצה אחת נפלה בסביבת האורווה, או על האורווה עצמה. ליבי נתכווץ פתאום מחשש שמא נפלה הפצצה באמת על האורווה. הרי שם נמצאות תלתנה, קוריצה, רביבה, הסייחות והפרדות. חיכיתי לזמן שבו נוכל לגשת לשם ולדעת ברור, ובאמת, לא איחרה הידיעה לבוא.
אכן, נפגעה האורווה וכל הבהמות שהיו שם, נהרגו, או נפצעו ומחוסר יכולת לטפל בהן ירו בהן. ליבי התחיל לדפוק בחוזקה. נזכרתי בימים בהם הייתי רץ אחרי עגלת החצירים, ובערב הייתי משתדל לסחוב קצת ירק, או חציר ולהכניס להם לאורווה, לתא, כדי שיאכלו בתיאבון. נזכרתי איך נולדה רביבה. את שמחתי ואת שמחת הילדים. איך עמדנו וחיפשנו שֵם בשבילה ואיך אחר-כך נולדו הסייחים. והתחלתי להיזכר איך בכלל למדתי לנהוג את העגלה. איך הייתי רוחץ אותם בשמחה רבה ואיך הייתי רוכב על רביבה כשהייתה קטנה. איך היא נכנסה לעבודה. זה היה, ממש, מאורע כביר. עד אז לא הרגשתי כל כך כמה רעה היא המלחמה ולא יכולתי להאמין שכך יהיה סופן של הסוסות הנחמדות. גם הסחיבה של הבהמות, אחרי כמה ימים לחורשה עם הטרקטור לא יכלה "להיכנס" למוחי: אני סוחב אותן מ ת ו ת ?
ומאז אני משתדל, עד כמה שאפשר, לעבוד פחות באורווה, כדי לא להיזכר שוב במחזה הזה.
נועם (כיתה ט')

נועם רוכב על רביבה