title
title
title
title
title
title
title
סיפורו של מקלט מס. 13

היה היה מקלט וראו, איננו עוד...
הם היו זוג מקלטים גדולים מבטון, שנבנו לאחר מלחמת השחרור, והיו בשימוש עד אחרי מלחמת יום כיפור.
סיפור המקלטים באיילת-השחר מלווה אותנו מאז מלחמת השחרור. ראשונים היו מקלטי העץ הקטנים, שניבנו בחיפזון.
כאשר נשמעו הדי הפגזים מהקרב של קאוקג'י על רמות נפתלי, גוייסו החברים והילדים לבנות מקלטים לאוכלוסייה הבוגרת ולילדים. בנגרייה הכינו מסגרות עץ וספסלים – מיטות. די-4 עם בולדוזר קטן, חפר מעין תעלה רחבה בעומק של כ-2 – 3 מ'. מולאו שקי חול לדיפון הגג והכניסות, והיה "מקלט". למה מרכאות? כי זה היה מקלט של "כאילו".
כשהחלו ההפצצות של המטוסים הסוריים, היה ברור שצריך רק מזל שלא תהיה פגיעה ישירה. אנחנו, הילדים של כיתות ה'-ו', ברחנו מהמקלט לתעלות הפתוחות, שם יכולנו לראות לאן נופלות הפצצות ואם יהיה צורך לברוח...
לאחר המלחמה כבר היה זמן לבנות את זוג "המקלטים הגדולים". הם שימשו נאמנה את מוסדות הילדים בשתי מלחמות: "ששת הימים" ומלחמת "יום כיפור".
כשלבנון נכנסה למערך המלחמתי והחל החשש מנשק קטלני יותר, נבנו מקלטים נוספים, הוספו שכבות פיצוץ מאבני בזלת והיה נדמה שאנחנו מוגנים.
ואז החל סיפור הקטיושות והטילים ממרחק. שודרגו מספר מקלטים לרמה המתאימה לעמידה נגד אב"כ.
הגיע "תור הזהב" – השימוש במקלטים שינה פנים: מועדון המתנדבים, אולפן הווידאו המקומי, חוגי התעמלות, תזמורת התופים ועוד... והיום – מוסיפים כבר חדרי ביטחון פרטיים בבתים החדשים. מרבית המקלטים הפכו לאנדרטאות לשנים של המלחמות והעמידה של הישוב במאבקים.
וכך מסתיים סיפורו של מקלט מס' 13. הוא עשה את שלו והיום אין בו עוד צורך. היום צריך לבנות "מקלט" לסיעוד האוכלוסייה המזדקנת. לפיכך – האבנים פונו ואת המקלט - הבור מילאו באדמה וזהו, היה היה...
נשאר מקלט מספר 12 בדשא המרכזי. הוא ימשיך לספר את סיפור המקלטים באיילת-השחר ויבקש, בדחילו ורחימו, שישאירוהו כאתר זיכרון חשוב ל"מקלטים הגדולים".