title
title
title
title
title
title
"אצלנו בבית" / ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

"אצלנו בבית" -  ליום הזיכרון / טובה ברוק

אצלנו בבית דיברו בהמון שפות:
רומנית עם בני עיר ומכרים,
רוסית עם חברים,
גרמנית עם האחיות של דוד איזו,
יידיש בין ההורים כדי שלא אבין,
אני רציתי רק עברית.
שמעתי את המילים
ולדבר אותן הייתי אילמת,
עד שהיגיעו מרוסיה
טטיי ודודיי שלא היו הסבים שלי
אלא של מישקה שכן למד לדבר רוסית
ולימים היה גם סופר וגם מרגל
ופתאום דברתי איתם ביידיש.
עברו הרבה שנים עד שהבנתי
שהיו להורים הרבה מילים בהמון שפות
אבל אף מילה לא על מה שהיה שם,
חפשתי סודות במגירות
היו כמה ניירות בשפות זרות
לא תמונות, שתי טבעות נישואין מזהב
זוג עגילים של ילדה קטנה
וזהו!
את המילה "לגר" שנאמרה בשקט
שמעתי המון פעמים
אף אחד לא תרגם או הסביר
הבנתי שלא כדאי שאשאל.
אתמול ערב יום השואה
ראיתי סרט בטלוויזיה
והאיש אמר "פבולייה"
ונזכרתי שכל הזמן
אבא היה אומר לי
פבולייה
ילדה עם תלתלים
ועיניים ירוקות
שנולדה להם בארץ החדשה
צריכה כל הזמן להיזהר
וצריך מאוד לשמור עליה.
עכשיו אני גדולה
ויש לי המון תמונות של ההורים,
של החתונה שלי,
של הבנות שלי והנכדים.
שומרת כל פיסת נייר עם מילים.
עכשיו אני כבר יודעת מה היה שם
אפילו שלא ספרו לי בשום שפה.
ומבינה ש
כל מילה הייתה כאב, פצע, זיכרון רע
ואני והארץ החדשה היינו התרופה
ולכן היה מאוד חשוב לשמור עלי ולהגיד
"פבולייה

* גם לא אהבתי את השם שלי הגלותי שהוא קומבינציה של שמות הסבתות העלומות
גיטה וטוייבה,
רציתי להחליף, מזל שלא.