title
title
title
title
title
title
title
דברי פתיחה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז

בערב זה, כל שנה ושנה, אנחנו מציינים באופן רשמי את יום השואה והגבורה. אומנם פעם בשנה, אבל דומה כי הנושא לא ממש יורד מסדר היום ובכל יום במהלך השנה אפשר למצוא אותו בעיתון, בטלוויזיה או בשיחות בין אנשים. כנראה שטראומה מתקשה לרדת מהכותרות והיא נשארת על סדר היום בין אם באופן גלוי ובין אם באופן סמוי.
נושא הטקס, בדרך כלל, נולד בטקס בשנה שקדמה לו. בשנה שעברה, מספר ימים לאחר הטקס, פגשה אותי חברת קיבוץ וסיפרה לי על בנות הדוד של אמה, פרומקה וחנצ'ה פלוטניצקי. הכרתי את שמן, אבל לא מספיק. תוך כדי הפסח התחלנו לעבוד. ספר שנכתב עליהן מיד לאחר המלחמה, נרכש שוב בחנות יד שנייה לאחר שהלך לאיבוד. האינטרנט נסרק וספרים אחרים גם כן והסתבר שנכתב עליהן לא מעט. למשפחה בארץ סיפרו על בנות הדוד האבודות. פרומקה וחנצ'ה מקבלות הערב, במידת מה, חלק קטן מהכבוד המגיע להן.
השתיים היו מנהיגות בתנועות הנוער דרור והחלוץ. אלמלא נספו, הייינו בוודאי שומעים עליהן ורחובות, לכל הפחות, היו נקראים על שמן. סביר להניח כי לו שרדו היו הן ממנהיגות התנועה הקיבוצית, או מחנכות דגולות, אימהות למופת, או משהו אחר והיו יכולות לספר את סיפורן ולתת לנו השראה.
הן נקראו זיקיות על שום שהן פשטו זהות ולבשו זהות אחרת בכל פעם שיצאו מגטו אחד והתגנבו לגטו אחר. הן ויתרו על עלייה לטובת עזרה ליהודים שנמצאו במצוקה איומה. הן ארגנו פעילות תנועתית ויותר מאוחר עזרו לארגן מחתרות ששאפו למרד. הן נספו, חנצ'ה נורתה בוורשה עת שניסתה לחזור ממשימה אליה נשלחה ופרומקה נורתה בבנדין, שנמצאת על יד קרקוב, במרד שהתנהל שם.
היום 72 שנים לאחר תום המלחמה אנחנו עומדים משתאים לנוכח הרצח שהיה, אבל ראוי שנשתאה גם בשל הגבורה וגילויי ההומניות שהתגלו שעהת שעה בזמנים קשים אלה. אלה יכולים לתת לנו השראה לימים אחרים. אמן!
ברוך ליפסקי
תשע"ז