title
title
title
title
title
title
title
חנצ'ה ופרומקה פלוטניצקה. לוחמות

על פי הספר "חנצ'ה ופרומקה" הוצ' הקבה"מ 1945 , ידע משפחתי, "ויקיפדיה" ומידע אינטרנטי.

בבית אמא אבא, על המדפים, בין כרכים עבים של "דבר לילדים", "סיפורי שלום עליכם", "פתחו את השער" ורבים אחרים, שם נחבא לו ספר צנוע. קטן, כולו דומה להגדה של פסח באיילת השחר.

ספר זיכרון לשתי אחיות, מלוחמי גטו ורשה. מכתבים ומאמרים שלהן, ואשר כתבו עליהן.

דברי פרשה הרואית אמיתית, מציאותית, של התנגדות, מרד, סיכון, מאבק, הצלת נפשות בתקופת מלחמת העולם השניה בפולין. מלחמה על כבוד העם היהודי. הספר הקטן הזה – אינו אגדה אבל אפשר לקרוא לו "הגדה". הגדת הנשים הלוחמות.

מי את חנצ'ה? מי את פרומקה?

הרי לא הייתן אלא נערות. כן. בנות הדוד של רות ולוורט (וקס). אמא שלי. צעירות. מאירות פנים ולב.
חנצ'ה: רבת כשרונות, שתי צמות זהב, ושמחת חיים מתפרצת. נכתב עליה: "ידעה להשפיע מעושרה הנפשי על כל סביבתה, 
לתת את עצמה עד תום לתנועת הנוער. (178)
פרומקה, היא האחות הבכירה: מעשית, פעלתנית, אחראית. מתוך הספר: "כאגדה מתהלך בפולין שימעה של פרומקה ממרכז "החלוץ", המופיעה בערי שטח-הכיבוש, למען ארגון הפעולה החלוצית. "די מאמע" – אמא – כינויה בפי העם". (148)

חנצ'ה כותבת: "יצחק צ. (אנטק) מתלוצץ . . . שיוכל לסלול דרך אל ליבי . . . התידדנו מאוד . . . וכבר נדברנו "להתאהב". . . הוא מבטיח לערוך את ספר שיריי. משיאני לכך, כי הנני כותבת שירים בחשאי. " (84)

במכתב אחר: " בקרוב אצטרך לרכז מחנות נוער ואני טרם מוכנה. קיבלתי גלויה מפרומקה, היא מארגנת את המחנות במחוז גרודנו". (28)

כל שאיפותיכן, חלומותיכן היו לעלות לארץ ישראל.

אבל, היו "כמה" משימות דחופות יותר: להדריך ולרכז את תנועות הנוער "דרור" ו"החלוץ". להשתתף בכינוסים, סמינרים, לדאוג לקיבוצי ההכשרה.
להיות לוחמות באירגון, שפעל בפיקוד מרדכי אנילביץ'. להשיג רימוני יד, להבריח אקדחים וחמרי נפץ. לדאוג לצרכים חיוניים: מזון, תרופות, בגדים חמים - - - - - - להמשיך את הקיום היהודי בכל מחיר.

כל זאת, באירופה שטופת השנאה, המטורפת, האדישה, הנשרפת.
לנסוע אלפי קילומטרים ברכבות, בתעודות מזויפות. תוך חרדת אימים להיות נתפסת בידי חיילים גרמנים, אצבעם קלה על הדק האקדח. (רק נשים יכלו להתרוצץ כך, בשטחי התופת. גבר יהודי היה נתפס בקלות.)

ניטל עליכן להביא לקבוצות ההתנגדות היהודית כל מה שאפשר, כסף, תחמושת, אף ספרים ועיתונים... להשרות אמונה, תעצומות רוח, לזקוף גב, לעודד - - - להנהיג. גם אם, זה עתה, הגיעה אליכן הידיעה הנוראה, על רצח הוריכן, משפחתכן.

לסרב להצעה ריאלית לצאת מפולין אל החופש, למאן להפצרות חברייכן לנסוע, לפרסם ולהפיץ בעולם את הזוועה המתרחשת. בכך גם למלט נפשכן, להציל את חייכן. "לפחות שיישאר זכר ומידע מהלוחמים הנשארים." הן נשארות. לא נוטשות את חבריהן.

חברות הן לאנילביץ', צביה לובטקין, אנטק צוקרמן, וכל אותה קבוצת גיבורים, אנשי ונשות "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל), בגטו ורשה.

"לא למות כצאן טבחה" (145).

חלק מחבריהן איבדו, תוך יסורי נפש, בעוד פרומקה נוסעת להגן, להצטרף אל לוחמי מרד גטו בנדין.
שם, מהבונקר הצליחה לכתוב מכתב אחרון. בו עדויות קשות על אשר ראתה, במו עיניה במסעותיה: השמדת אלפי יהודים.

משפט אחד מן המכתב האחרון: (145) 
 "בשעה שתקבלו את מכתבנו, לא יהיה איש מאיתנו בין החיים".

1943: חנצ'ה נתפסה ונורתה בשמונה-עשר באפריל. והיא בת 25.
פרומקה היתה בת 29 כאשר נפלה באוגוסט. אקדח באגרופה המכווץ.

בשנת 1945 קיבלה פרומקה פלוטניצקה עיטור: צלב גרונוואלד מטעם הפיקוד העליון של צבא פולין.

"הגרעין ע"ש פרומקה" היה בין מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. "קיבוץ פרומקה" – חברי ההגנה, מסייעי הבריחה, ההעפלה, לניצולים.


התיעוד המצומצם הזה נלקח ממסמך יקר, ספר המכיל חיים שלמים. שמו "חנצ'ה ופרומקה" – גם הוא הגדה! 
 והגדת לבנך. לזכור ולא לשכוח. בכל דור ודור חייב אדם !



אראלה שי (אפריל 2017)