title
title
title
title
title
title
מטע

מטעי קיבוץ איילת-השחר מטופלים ומטופחים באהבה ע"י צוות מקומי וותיק מקצועי ומסור.

אנו מתעדכנים תכופות בגידולים השונים, נוטעים ומשנטעים בשיטות גידול ייחודיות.
מחדשים את הזנים על-מנת שיהיו מודרניים ועדכניים לשוק.

במטעים מגוון רחב של זני פרי כגון שזיף, משמש, רימון, אפרסק, נקטרינה, תפוח, אגס, ליים, גויאבה, אפרסמון ושקד.

היקף המטע הוא כ 2,200 דונם.

ההתמחות שלנו היא בגידול השזיף והמשמש ואנו מנצלים את היתרון היחסי וההתאמה של האזור למינים אלו.
את פירות המטע אנו משווקים הן בשוק המקומי והן בשווקי ייצוא שונים.
השיווק בשוק המקומי נעשה באופן עצמאי, בעוד שביצוא אנו נעזרים בחברות יצוא מתמחות, כל זאת תוך שימוש מושכל בבית האריזה והקירור שלנו.
התוצרת שלנו עומדת בתקנים בינלאומיים נדרשים, הן ברמת פרוטוקול האריזה והן ברמת פרוטוקול הגידול, תוך הקפדה רבה על יישום ושימוש מושכל בחומרי הדברה וריסוסי הגנה.

מזה מספר שנים המטע לוקח חלק בפרויקט אזורי להדברת מזיק קשה (זבוב הפירות הים תיכוני), בטכנולוגיות ידידותיות לסביבה.

הפרי של איילת-השחר מוכר היטב בשוק, ושמו מתאפיין בשימת הדגש על איכות הפרי, שמירה על בריאות הצרכנים, ובהגשתו המיוחדת של הפרי באריזה הסופית לעקרת הבית.

מנהל המטע : איל כרמי 052-3668833

 




ראשיתו של ענף המטע
"עצי פרי" – כך נקרא הענף בראשיתו. עוד מתחילת ההתיישבות, הבינו החברים שנטיעות עצי פרי,
לא רק יגוונו את המשק, אלא יוכיחו את הרצון לחיי קבע במקום. 
המחסור במים להשקייה, אילץ את הנוטעים לגדל שקדים בבעל. החלקה הראשונה הושמדה ע"י מזיק הקפנודיס, עוד לפני שנשאה פרי.ב-1927 ניטעו העצים הראשונים של תפוח ושזיף, בניגוד לעצת המומחים. מחלקה של 14 דונם, שהכילה מספר זנים, הלך הענף והתרחב.
על אף התנגדות של חברים ותיקים להגדלת היקף הנטיעות, עקב המחסור במים להשקייה ותחרות עם ענפי משק אחרים, גברה עקשנות הנוטעים. הענף גדל והפך לענף הראשי במשק. ב-1939 היו כבר 60 דונם תפוח ושזיף, שנתנו יבול של 28 טון. התחרות עם התפוחים מלבנון הייתה קשה ובתקופה מסויימת, הדביקו פתק של "תוצרת הארץ" על כל תפוח ותפוח.  קירור לא היה ובכדי להאריך את חיי הפרי, איכסנו אותו במרתפי הבתים של איכרי ראש-פינה.
בניית בית האריזה הראשון ב-1943, ואחר-כך בית הקירור הישן בחצר המשק, נתנו דחיפה להגדלת המטע.
מציאת המים בבאר א' בג'יפטליק ואחר כך, באר ב' במרכז המטע, איפשרו לעבור מהשקייה בחביות, שנישאו על גבי חמורים מהוואדי, להשקייה בתלמים. לאחר מכן בוצעה ההשקייה בצינורות "פרפרן", שנויידו בידיים מחלקה לחלקה. השלב הבא – השקייה קבועה בטפטפות ומתזים, שהחלה משנות השבעים של המאה הקודמת. מחוסר ניסיון וידע בנושא המטעים, בארץ- ישראל המתחדשת, נאלצו הנוטעים ללמוד מניסיונם האישי. זה החל במטע בננות בוואדי, בסמוך למים, במקום בו נטועה כיום חורשת השניים. ההמשך היה בנטיעת פרדס ותפוחים במרכז הקיבוץ – הדשא המרכזי. 
עם תחילת קידוחי המים, ב-1936, ניטע "המטע הזקן" ואחר-כך מטעי "אכסנייה", כאשר הגיעו מי מקורות ממעיינות מלחה. 
פיתוח קווי מקורות והנחת המשאבה על הירדן, אפשרו להרחיב את הנטיעות לחלקות "רחלים" ול"כראדים".
בהיסטוריה של מטעי הפרי, נזכיר גם את ענף הכרם וענף הפרדס, שבמשך שנים רבות היו חלק מענפי הפרי של הקיבוץ וכן, גם ענפי הזיתים והחרובים. התחרות על המים ועל הקרקע, וגם על ימי העבודה, הותירו את הענפים הריווחיים יותר.
גם בענף המטע חלו עם השנים שינויים משמעותיים. ניטעו זנים חדשים ומיני פירות אחרים. 
אולם השזיף, שמאז ההתחלות היה "נסיך הענף", ממשיך את תפקידו עד היום.