title
title
title
title
title
title
title
קבלת שבת בהפנינגליל
קבלת השבת בהפנינג גליל: 
כמה עניינים על פרשת אמור ועל הזמן בו אנחנו מצויים

1. ספירת העומר

על ספירת העומר, שהחלה ביום הראשון של חול המועד פסח ותסתיים בשבועות, כתוב בפרשת השבוע שלנו: טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
כלומר, ביום הראשון של פסח צריך היה להניף את העומר, זה הקורבן שצריך היה להביא לבית המקדש ולהניח על המזבח (אגב, זה לא כל כך ידוע, אבל חלק גדול מהמנחות שהיו מעלים קורבן, היו בכלל צמחוניות). 
העומר הוא כמות מסוימת של שעורה, לא מעובדת, לא אפויה, כי הרי בפסח אסור חמץ. 
זה היה הקציר הראשון. בשבועות כבר הביאו מנחה מחיטה אפויה, כלומר לחם. 
מפה ואילך מותר היה להשתמש בחיטה החדשה, של אותה שנה.
 בין לבין, צריך לספור ולחכות, שיחלפו חמישים יום. 

בתקופתנו, כשאין בית מקדש, לא מניפים עומר וגם לא מביאים מנחה לבית המקדש, נשארה רק הספירה.  
למשל, היום, כ"ח לספירת העומר, צריך לומר זאת כך: היום עשרים ושמונה יום, שהם ארבעה שבועות לעומר. ולמרות חוסר הרלוונטיות, אני מבקשת לשכנע אתכם שגם היום וגם אנחנו יכולים למצוא משמעות בספירה המוזרה הזאת, שנראית כמו איזו טבלת ייאוש.
הימים האלה, קושרים את פסח, חג החירות ושבועות, שהוא חג מתן תורה, בקשר שממחיש את החירות האמיתית. חירות שמתחילה ביציאה הפיזית מעבדות ומסתיימת בקבלת התורה. 
זה מזכיר את המדרש היפה: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת. (שמות לב', טז') אל תקרא חָרוּת אלא חֵירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב). 
באופן שאולי יפתיע אותנו, החירות האמיתית מתבטאת בקבלת עול מצוות, בנטילת אחריות. 
חופש לא מתבטא באנארכיה, אלא להיפך, בשליטה במציאות והפיכתה לטובה יותר. 
במסע בן חמישים הימים, בו כל יום נספור, אנחנו משחזרים את המסע הגדול שעבר עם ישראל מהשעבוד הפיסי והרוחני לחירות הגדולה מכולן.

2. בת הכהן ובן הישראלית

פרשת אמור מספרת על שני ילדים: ביתו של הכהן ובנה של הישראלית. 
שני הסיפורים האלה ישמעו לנו רע, הם מביאים איתם חוסר סובלנות ואי הכלה.
נתחיל בבת הכהן. 
במהלך העיסוק בחוקים החלים על בני משפחת הכהונה בלבד, נאמר: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. (ויקרא כא', ט') מה זאת אומרת "זנתה"? ברור שמדובר באשה מאורסת או נשואה, כלומר יש לה התחייבות כלשהי לגבר אחד, והיא קיימה יחסים עם גבר אחר. לא נטעה, גם בת של סתם אדם, שבגדה בבעלה, עונשה מוות, אלא שאישה כזו מתה בחנק ואילו בת הכהן תישרף, מה שנחשב למוות אכזרי בהרבה. 
אנחנו למדים מהתלמוד שבנות כהן גדלו אחרת. כל המערך המשפחתי בו גדלו, הושפע מעבודת האב, המזון שאכלו, ההתנהגות שנדרשו לה. 
אנחנו גם לומדים שהן היו מבוקשות מאד ור' יוחנן (מסכת פסחים מט) המליץ שתתחתנה בתוך המשפחה, עם כהנים. 
ובכל מקרה אומר התלמוד שנישואין עם בת כהן הם סגולה להצלחה כלכלית. 
התורה, אם כן, מזהירה אותן מאד, גם אחרי שיצאו מבית אביהן. אחיהן הפכו בעצמם לכהנים, אבל הן, גם אם נישאו למשפחה אחרת, ממשיכות לשאת את המעמד המשפחתי, במיוחד אם מדובר במעשה של חילול קדושת המשפחה. שימו לב, תישרף!
על בנה של הישראלית מספרת התורה כך: י וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'. {פ}
יג וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה.
שולמית בן דברי משבט דן, ילדה אותו למצרי. 
יש שאומרים שהיה זה המצרי שהרג משה, אחרי שאנס את אשתו העברייה של שוטר משוטרי בני ישראל. 
המדרש (תנחומא אמור לב) אומר שהילד הזה גדל כחלק מהחבורה, אך כשחולקו הנחלות בתוך שבט דן, הוא הודר, בשל זהות אביו. 
הסיפור שלו סיפור טרגי, סיפור של חוסר יכולת להכיל, לקבל. 
זהו גם כישלון של משה שלא הצליח לפתור את הבעיה בדרך אחרת, להבהיר כי כשקילל (ומהפשט כלל לא מובן שקילל את ה', יכול להיות שקילל את יריבו) עשה זאת כדי שישימו לב למצוקתו וישמעו את זעקתו.
חז"ל ופרשנים אחריהם רואים קשר הדוק בין סיפורו של המקלל לסיפור הריגת המצרי ע"י משה. 
הם אומרים, שזה מין סיפור מסגרת כזה לכל יציאת מצרים ומתן תורה. 
סיפור שמתחיל במכות ורצח ונגמר בקללה וסקילה באבנים. 
סובלנות לא הייתה שם... ולא נותר אלא לצפות בקוצר רוח לשבועות...

3. ל"ג בעומר
אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,
בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.
אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,
עֵינֵי זֹהַר לוֹ.
הוּא הָיָה גִּבּוֹר,
הוּא קָרָא לִדְרוֹר,
כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,
זֶה הָיָה גִּבּוֹר!

בחג המוזר הזה שנחגוג מחר, יש כמה דמויות מרכזיות: ר' עקיבא, בר כוכבא ור' שמעון בר יוחאי. 
יש בו כמה ערכים מרכזיים: גבורה, חופש, שמחה וגם... קנאות. 
ותמיד, כשלא כל כך ברור מה הסיפור, כל אחד מכניס את הסיפור שלו. 
הציונות שכתבה מחדש את סיפור מרד בר כוכבא והפכה אותו לסיפור של גבורה, ניצחון וזקיפות קומה. 
כילדים יצאנו עם חיצים וקשתות, עשינו קומזיצים, חזרנו מפויחים, עם כוויה בלשון מתפוחי האדמה הלוהטים. 
בעשור האחרון ל"ג בעומר הפך לחג ההילולה במירון, כי אולי זרמים אחרים בחברה הישראלית מבקשים לבוא לידי ביטוי. 
ובעתיד... בעתיד ודאי יפשוט ויילבש צורה, בהתאם לצרכים ולערכים של מי שיחגוג אותו.

4. שבועות: היחס לגר
פרשת אמור הביאה איתה שני מקרים קשים לעיכול: המקרה של בת כהן והמקרה של בן הישראלית, המקלל. 
הפרשה מסתיימת עם אותות של פיוס: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא, כב', כב')
היחס לגֵר, לזר, לנכרי, הוא נושא שהתורה לא מרפה ממנו. והוא גם יעמוד במרכזו של חג השבועות. 
במקומות מסוימים קשה לשאת את הפער שבין מה שמתרחש סביבנו, והאידיאל שמציבה התורה, 
אז בואו נחזור ונבין את מה שנאמר בפרשת אמור: הגר הוא כאזרח, אותו חוק, אותו דין, לאזרח ולגר. 
ובמקום אחר נאמר : כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.
כן, לאהוב, לא פחות! 
ולרגע אני חושבת: אולי בכלל שם הפרשה בצרפתית וצריך לתרגם אותו: פרשת האהבה.

זהר אופז ליפסקי