title
title
title
title
title
title
title
"שדות של תותים לנצח"
נכתב לקראת "פסטילאב הביטלס" שנערך באיילת בט"ו באב, "חג האהבה" תשע"ז  אוגוסט 2017
ליאור סער אריאלי

אם יש משהו בעולם השסוע שלנו שיכול לחבר בין דורות, גזעים, דתות ועמים - זוהי המוסיקה. אותה חוויה צלילית משותפת, שמנגנת לנו על המיתרים, ומלחינה לנו את פסקול חיינו, כל אחד ופסקולו הוא.
ואם יש ישות מוסיקלית שבאמת חוצה זמנים ולאומים, ששזורה בחוויות של מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס כבר למעלה מחמישים שנה – הרי זו אותה רביעייה ליברפולית חביבה – הביטלס, או "חיפושיות הקצב", כפי שקראו להן בתחילה כאן בארץ (והרסו על הדרך את משחק המילים באנגלית).
אותם אדונים אנגלים, שמלבד שלל תארים להם זכו כמו – "ההרכב המוסיקלי החשוב והמשפיע ביותר בכל הזמנים בסוגת המוסיקה הפופולרית", או "הלהקה שגרמה למהפך גדול בהיסטוריית המוסיקה" – הצליחו לגעת בלבבות כה רבים, הרטיטו, הסעירו, יש שיאמרו שאף הטריפו (בעיקר את אותן נערות בשחור-לבן, שצרחו את נשמתן למרגלות במה כלשהיא), ועד היום מעוררים נוסטלגיה בכל מי שתקופת נערותו הייתה אי שם בשנות ה-60 המוקדמות, או אפילו בשני העשורים שבאו אחריהן.
אני שייכת לנוער האייטיז (כן כן, אלה עם התספורות הלא ברורות והבגדים המכוערים), אבל עוד לפני שמדונה ומייקל ג'קסון פרצו לחיינו בסערה צבעונית, היינו חבורת נערים ונערות בני 12, ילדים מחוצ'קנים בכיתה ו', שרצו לערוך מסיבת כיתה ראשונה, בנים ובנות יחד. בעידן הטייפ דאבל-קאסט עוד לא ידענו איזה מוסיקה אנחנו אוהבים, מה בכלל מתאים למסיבה, ובעיקר – מה השיר הנכון לריקוד הסלואו הראשון שלנו. מי שהציל אותנו באותם ימים היה יוסף חרמוני, שהשאיל ליובל את הקסטה של הביטלס. וכך יצא, שהפיזוזים הראשונים שלנו על הרחבה היו לצלילי "She Loves You Ya Ya Ya" ו"We Can Work It Out"-, וריקוד הסלואו ידיים-על-הכתפיים המבויש שלנו היה לצליליהם הנוגים של "Yesterday" ו- Michelle". בכל יום שישי בערב, אותה מסיבת כיתה, אותה קסטה שמריצים שוב ושוב, אותם נערים סמוקי לחיים שרים בג'יבריש את האנגלית הלא ברורה הזו, בימים התמימים ההם, כשעוד לא ידענו מה זה באמת – Lucy in the Sky with Diamonds.
בשנים שיבואו אח"כ, יהיה זה המורה למוסיקה המיתולוגי ב"עמק החולה", מקס מדר הגאון, שיגיע לכל שיעור עם תיבת מוסיקה לבנה על גלגלים, יפתח אותה בחרדת קודש, ייתן מבט זועף בכל ילד שיעז להפר את השקט המקודש, ישמיע לנו, תוך שהוא עוצם את עיניו בעונג, את כל השירים של הביטלס, ויסביר את גאונותם המוסיקלית, את מה שעומד מאחורי ההנאה הפשוטה מאותם הצלילים של מסיבת הכיתה הראשונה. זה גם יהיה השלב בו אבקש מההורים כסף כדי לנסוע באוטובוס לקריית שמונה, להיכנס למשביר לצרכן למחלקת התקליטים, ולקנות לעצמי את התקליט – Oldies But Goldies – אוסף משובח שכלל חלק מהשירים המעולים ההם.

אז יצאתי לשאול כמה מחברינו במיישק, מי היו הביטלס עבורם ומה הם זוכרים מהלהקה האלמותית הזו, או כפי שנהוג לשאול בימינו –
"איפה זה פוגש אותך"?

ראשון פניתי כמובן ליוסף חרמוני, נציג הביטלס הלא רשמי באיילת השחר:
"זה היה באוגוסט 63', הייתי בצבא באזור קיבוץ גרופית בערבה, אבטחנו בולדוזרים שחפרו את הגבול מזרחה ושמרנו על האדמות של הקיבוץ. יום אחד היה לילה, הקשבנו לגלי צה"ל, ופתאום השמיעו את השיר – From Me To You. עד אז לא שמעתי על הביטלס, וכשהחבר'ה סביבי דיברו בקול, צעקתי עליהם שיהיו בשקט, שייתנו להקשיב רגע. הייתי הראשון לזהות שמדובר במשהו מיוחד, משהו שעוד לא היה. זיהיתי בצלילים שלהם סוג של חדוות מוסיקה שלא שמעתי קודם, משהו חדש ומיוחד. בהמשך כשיצא האלבום "סרג'נט פפר" זה תפס אותי חזק. אהבתי מאד את – Michelle, Yesterday,All You Need is Love, וגם את אלה הפחות מוכרים כמו – Here, There and Everywhere. היה אפילו פורים אחד באיילת, אולי ב- 68', שכתבתי מילים למנגינה הזו. היה גם ערב השמעה שערכתי, הרצאה עם השמעת שירים, שמלבד באיילת הצגתי אותה גם בבית השיטה ובעין גדי. אני דיברתי, ואליהו בן טובים היה אחראי על הסאונד, כלומר ללחוץ Play בטייפ. מאד אהבתי אותם, את הצליל המיוחד שלהם, הוצאתי חוברת תרגומים לשירים שלהם, כתבתי מאמר בעיתון "שדמות", ואני זוכר שעד אמצע שנות ה-80 עוד היו פונים אלי נערים ונערות שאעזור להם בעבודות שעשו על הביטלס". את עובדת היותו אחראי על המוסיקה במסיבות הכיתה הראשונות שלנו יוסף לא זכר, גם לא את הבדיחה שלו שנחקקה בזכרוני כששר לנו – קאם-טו-סלק, במקום קאם-טו-גזר, משחק מילים על השיר Come Together. ואם ללמוד על מידת האהבה שלו ללהקה, יוסף הגדיל לעשות ושלח פעם מכתב (אמיתי כזה, עם בול, בדואר!) שהיה ממוען לחברי הלהקה. "הביטלס שידרו מסרים של עולם יפה, אחווה ושלום, ואני כתבתי להם שיבואו לאיילת השחר, שיראו מה זה קיבוץ ואיך הוא מיישם את האידיאלים שלהם". בכתובת המען יוסף רשם רק "ביטלס – לונדון", מה שמסביר אולי את העובדה שמעולם לא קיבל תשובה למכתבו.

עוד חבר איילתי, שמוסיקה בכלל ומוסיקת חיפושיות בפרט, זורמת בעורקיו, הוא לא אחר מאשר המגה-סטאר שלנו – רוני ברוק:
"ב- 63' הייתי נער בן 16 (נו, עכשיו את יכולה כבר לחשב בן כמה אני), היינו מקשיבים לרדיו רמאללה ששידר שירים חדישים כולל הקדמה קבועה בערבית שידענו בע"פ. שם שמעתי את הביטלס בפעם הראשונה. הם היו גאונים! מי שהחמיץ את כל ההצלחה היה החמישי הזה שברח להם לפני, פספס בגדול. לנון הוא גאון, אבל הכי גדול בעייני הוא פול, פול הוא גדול! יש לו כריזמה מיוחדת. הייתה להם יחד הרמוניה קולית אדירה, ואי אפשר היה לחקות אותם, לכן מעולם לא הופעתי בשירים שלהם, רק של אלביס. מכל השירים הגדולים שלהם אני אוהב במיוחד את All My Loving" – כאן פוצח רוני בשירת הפזמון, כאשר הקול הוא קול אלביס, אבל המנגינה מעשה-ידי הביטלס.

ואיך חוותה את תופעת הביטלס, אשתו של רוני, טובה ברוק, שגדלה כ"ילדה-טובה-ירושלים"?
"הייתי בתנועת נוער, חבורה של ילדים טובים, לא היינו חשופים לתופעה הזו של הביטלס, מבחינתנו הם היו מוקצים. אני זוכרת שהם היו אמורים להגיע להופעה בארץ, ושר החינוך לא הסכים לקיים אותה, מחשש שהם יקלקלו את הנוער בתרבות רעה. רק יותר מאוחר, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת ירושלים, נחשפתי אליהם לראשונה. הלכתי לקולנוע לראות את הסרט "צוללת צהובה", וישבתי מהופנטת ומוקסמת מהיופי, מעושר הצבעים, זה היה פשוט וואו! אהבתי את המלודיה שלהם, את שילוב הקולות המיוחד שהם יוצרים, ואת ג'ון לנון האדיר".


גם חומי יזרעאלי היה נער צעיר, כשקולותיהם של חברי הביטלס כבשו עולמות והגיעו עד שדות התות (או הכותנה) של איילת השחר:
"היה לי חבר, לא סתם חבר, חבר נפש – יפתח כרמי ז"ל. הוא היה מהראשונים שהיה להם פטיפון. אבא אהרון, קנה לו אותו במיוחד בגלל שהיה משוגע על הביטלס. הוא העריץ אותם וקנה כל תקליט שלהם שיצא. היינו הולכים אליו לחדר, הפטיפון היה מונח בתוך כוננית מעץ, לידו היו רק תקליטים של הביטלס. היינו בני 15-16, יושבים בחדר ושומעים את כל השירים שלהם, לא הבנו מילה אבל שרנו את כולם.
אני זוכר שהם היו אז בשיאם, כל העולם דיבר על הביטלס.
בנעורים היינו שומעים אותם ברדיו ושרים בצעקות יחד איתם.
מכל השירים שלהם אני אוהב במיוחד את A Hard Day's Night",
לילה של יום מפרך עבר אז על כוחותינו בנעורים באיילת.
ומלבד לילות מפרכים, לכל איש יש גם שיר, כזה שמחזיר אותו אחורה בזמן, ומזכיר לו נשכחות.

השיר של אבנר ניר למשל, הוא – Michelle:
"קראו לה מישל, היא הייתה תיירת אמריקאית יפה שהכרתי בבית הארחה, דיברנו והתחברנו, לקחתי אותה לטיול לרפת, ולארוחת ערב בבייתי, כמו שצריך. עוד שנים רבות אח"כ שמרנו על קשר מכתבים, ממש אהבה שלא מומשה. מאז כל פעם ששמעתי את Michelle של הביטלס הייתי נזכר בה. אבל מי שבאמת הכיר לי אותם הוא אחי עודד ז"ל. הוא היה נער בן 15-16 והכיר את כל השירים באנגלית, עוד לפני הביטלס. אח"כ כשהם הגיעו הוא אהב גם אותם ודרכו התוודעתי אליהם. ברגע ששמעתי אותם בפעם הראשונה אמרתי כבר אז, שזה מה שיזכרו מהמוסיקה של המאה ה-20. פשוט ידעתי. הם היו הראשונים ששרו בקול סופרן, גבוה כזה, אפילו קצת נשי. היית שומע פתאום ברדיו 4 חבר'ה מצייצים, הם היו משהו מיוחד. גם אחותי שלומית התאהבה בהם, אני זוכר שהיא אהבה במיוחד את – Hey Jude.

עשור אחרי פריצתם, הביטלס המשיכו להתנגן
גם בחדרי הנעורים של שנות השבעים.

נוקי הספלד מספרת:
"ניב קפלן היה אחראי על קניית התקליטים למועדון הבוגרת, והיו לנו כמה של הביטלס. לא הייתי טובה במיוחד באנגלית אז שרתי, כמו רבים אחרים, בג'יבריש, למרות שלמדנו את השירים בשיעורי מוסיקה עם מקס מדר. הם היו גדולים, המגוון שלהם היה עצום – לפעמים חליפות אפורות, לפעמים בגדים צבעוניים – פשוט הקדימו את זמנם. לעולם לא אשכח את הרגע שסיפר לי חבר טוב שאהב אותם מאד, על הרצח של ג'ון לנון, זוכרת אפילו איפה ישבתי בכיתה בבית הספר ביום בו הוא נרצח".