title
title
title
title
title
title
מי היה מאמין? קבוצת יונה הגיעה לגיל הפנסיה
כתבה לא חינוכית!

עשרה בנים ושלוש בנות.
שמעון, חורין, אלימלך אברהם, מירי לנדסמן, רם ששון - בקיבוץ.
שחף, יהודה ענתבי, אקי גדה, בני גרינשטיין, דפנה אורטל, רותי שדה - מחוץ לקיבוץ.
ירון לנדסמן ויפתח כרמי - זכרם לברכה.
כיתה פראית! היחידה שהצליחה לעשות מאיתנו בני אדם הייתה המורה רות גפן-דותן. 
ישנו בלינה המשותפת עד כיתה י"ב והיה נהדר.
את ההורים (שעבדו קשה...) ראינו כשעה אחרי הצהרים ואחר כך רצנו לשחק עם החבר'ה.
עניינו אותנו שלושה נושאים עקריים: טיולים באיזור, כדור רגל ומשחקים אחרים, כמו דודס, ג'ולים, ארבע תחנות וכו'.
נושא שלישי היה גניבת כל כלי רכב שיש לו ארבעה גלגלים - טרקטורים, מכוניות של רכזי ענפים (לא היו רכבים פרטיים) והשיא - גנבת אוטובוס של משה יזרעאלי, אבא של חומי, שעבד באגד. לא רק שלקחנו אותו, גם לקחנו אנשים שעמדו בתחנות בין איילת-השחר לנאות מרדכי.
טלוויזיות, מחשבים, פלאפונים וצעצועים מהסוג הזה לא היו.
ללמוד למדנו רק כשהיה לנו זמן בין הפעילויות. (אפשר ללמוד גם אחרי הצבא...)
בכיתה ד', למשל, החלטנו לאסוף סרטנים מהוואדי. אספנו מעל ל-100 סרטנים והבאנו את כולם לכיתה בתוך כלוב.
כשהיית הולך על המדרכה ומולך ילד יותר גדול, היית חייב לעשות איגוף, אחרת היית מקבל נוגרה.
אני זוכר את הילדות שלנו כחוויה אחת גדולה.
בהמשך התגייסנו לצבא וכל אחד רצה להיות ביחידה הכי מובחרת: אחד למטכ"ל, שניים לקומנדו הימי, ארבעה לסיירת חרוב, אחד לצנחנים, אחד לשריון וכו'.
בכיתה י"ב התחלנו להכיר את הצד הנשי, אך סיפורים על הנושא יישארו חסויים לעוד הרבה זמן.
חברים בני חמישים נראו לנו זקנים ממש, והנה היום אנחנו בני 67. לרובנו יש נכדים ונראה לנו שהחיים רק התחילו... אולי קצת כאבים פה ושם, משקפיים, מכשיר שמיעה ושיניים תותבות. בסך הכל - הכל בסדר!
אין מה לפחד מגיל הפנסייה. הכל בראש. מי שיכול - ימשיך לעבוד. מי שלא - יצעד סביב המערכת יום, יום והעיקר - להפעיל את הראש ולהיות אופטימיים.
לא הכל קשה ורע בחיים. תתעסקו עם החיובי והחיים יהיו דבש!