title
title
title
title
title
title
title
שני סיפורים מהימים ההם

בעקבות סיפוריו של רם ששון על תעלולי "קבוצת יונה", הנה שני סיפורים בעלי משמעות וגוון מיוחד לתקופה זו.
מספר עוזי דיסלר

סיפור ראשון
רם כותב על התחביב שהיה לקבוצת יונה "... גניבת כל כלי רכב שהיו לו ארבעה גלגלים. טרקטורים, מכוניות של רכזי ענפים (אז לא היו כל רכב פרטיים)..."
ובכן, לא כ"כ מדוייק. היו בימים ההם גם רכבים של עובדי חוץ, שהיו חצי פרטיים.
לי, כמהנדס המועצה, היה רכב פרטי שהחניתי במגרש החמנייה של בית הארחה.
בורק אחד, כשהגעתי למגרש החנייה לא ראיתי את הרכב. שפשפתי את עיניי, נאדא, אין רכב. אז עוד לא היו ניידים ולהודיע על דחיית פגישת עבודה, הייתה משימה בלתי אפשרית, עם כל המשתמע מכך. מאוד כעסתי על הגניבה הזאת.
למזלי, הייתי ליד בית הארחה והשתמשתי בטלפון שם בכדי להודיע למשטרה על גניבת הרכב. המשטרה הגיע די מהר ובחקירה שאלו אותי אם אני חושד במישהו מתוך הקיבוץ שגנב את הרכב. עניתי שאני בטוח שמישהו מהקיבוץ לא יעשה לי תעלול כזה.
בסופו של יום הודיעה לי המשטרה, שגנבי הרכב השאירו אותו על הכביש ליד טבריה, כיוון שנגמר להם הדלק. כ"כ הודיעה לי המשטרה שאין באפשרותה לדעת מי הגנב. נשארתי עם החידה הזאת.
רק אחרי שירון לנדסמן הי"ד נהרג במרדף בבקעה, העזו להגיד לי, שהוא היה זה שגנב את מכוניתי.


סיפור שני
רם כותב על עוד תעלול של הקבוצה: "... החלטנו לרדת לוואדי. אספנו יותר ממאה סרטנים והבאנו את כולם בכלוב לכיתה".
ובכן, הבאת הסרטנים לכיתה הייתה תעלול, שהבכורה עליו, עם כל הצניעות, יש לזקוף לקבוצה שלנו, קבוצת "נחשון".
וזה הסיפור וכך היה. יום אחד, כאשר לנחל חצור קראו עוד "הוואדי" ועדיין היו בו סרטנים, ירדנו כל הכיתה לוואדי, כאות מחאה על המכות שהיינו חוטפים מהמורים. בחזרתנו לכיתה, ניגש האמיץ שבינינו יגאל לנדסמן, למורה פ., שהיה נוהג, דרך קבע, לסטור על פנינו, הכניס לתיקו של פ. סרטן ואמר לו את המשפט האלמותי: "שלום לך סטרן, הבאנו לך סרטן"
ואִידך זִיל גְמוֹר.