title
title
title
title
title
title
לינה משותפת
זהר בר-נץ

סיפורי ילדות שספרתי לילדי ועכשיו גם לנכדי...
היום, "הלינה המשותפת" היא נושא לדיונים פסיכולוגיים העוסקים בטראומות של העבר הקיבוצי.
לנו, שגדלנו וגידלנו גם את ילדינו באופן זה, הייתה זו תקופה יפה, שנעים לי להיזכר בה וסיפוריה רבים.
אז, מעט, "על קצה המזלג", הנה כמה מהסיפורים שהייתי מספר במסיבות בגנים ולפני ההשכבה לילדַי ואף לנכדַי.
זהר בר-נץ

סיפורי הלינה המשותפת

איך התחפשנו לכושים?
היינו אז ב"גן חיה", ששכן "בבית החמישי" (היום הוא "נעלם" ועליו בנוי ביתם של איציק ועדינה אורן). בחורשת האורנים, שמתחת לגן, היו צריפים ולקראת החורף זיפתו את הגגות ואולי גם את העץ ממנו נבנו הצריפים, כדי למנוע חדירת גשמים.
כמה ילדים יצאו מהגן ומצאו בקרבתו חבית מלאה בזפת רכה, מוכנה לזיפות ו...טראח! קפצו לתוכה...והנה, היו לנו כמה כושים קטנים, עליזים ושמחים...
הסוף היה מר ונמהר! הוזמנו ההורים ויחד עם המטפלות הכניסו את הכושים הקטנים והעליזים לתוך אמבטיה של נפט.
האם כעסו עלינו? אינני זוכר. לעומת זאת, אני בטוח שהייתה זו חוויה אמיתית והראייה? אני עדיין זוכר את ההרפתקה הזו.

מזרנים חדשים
אחת לשנה, בקיץ, היו מחליפים את המזרנים הישנים בחדשים. זה היה יום חג להורים ולילדים. לאחר הקציר, היו הפלחים מביאים את עלי התירס לגורן. הגורן, למי שלא יודע, היה היכן שבית-האריזה שוכן כיום. אחר הצהרים, היו מתכנסים הילדים עם ההורים. כל משפחה קיבלה שק גדול מבד ערבי לבן וביחד היו ממלאים ודוחסים את העלים לתוך השק. דואגים שחלקים קשים ושברי קלחים לא יבלטו. השק המלא היה נתפר והנה לנו מזרן חדש, עבה, גבוה ויפה!!! את המזרן מובילים בצוותא אל בית הילדים – "הלינה". בלילה הראשון – חגיגה. ההורים עוזרים לילדים לטפס ולהגיע אל המזרן הגבוה. כולם מקפצים ושמחים וכמובן, מתגרים האחד בשני: למי יש מזרן יותר גבוה? בבוקר הראשון יש כבר בור במרכז המזרן. לאחר כמה לילות, המזרן כמעט הפך לסדין. וכך המשיך התהליך במשך השנה עד לשנה הבאה.
וכדי שתאמינו לסיפור, צרפתי מודעה שפורסמה על הלוח בחדר-האוכל בתאריך 15.5.36 וזו לשונה:
"יזכור כל חבר בלכתו למלא את המזרן, לא למלא אותו בחציר, כי השנה הדבר הוא בגדר של מותרות"
(מתוך הספר "איילת השחר 50 שנה").

איך עשינו לנו "מיזוג אוויר" בלילות הקיץ החמים?
כשהיינו ילדים, הייתה המלריה (קדחת) שולטת באזור. היתושים מביצות החולה ומהאגם היו נושאי המחלה ורבים רבים כאלה היו בכל העמק. בחדר השינה ב"לינה", לכל מיטה הייתה מסגרת ברזל גבוהה, עליה נפרשה כִּילָה (מה זה? לכו, בִּדקו בוויקיפדיה...). את הכילה היו טובלים באמבט מים ותולים אותה רטובה על המסגרת. ההורים היו מקפלים ("בשעת ההשכבה") את הקצוות של הכילה מתחת למזרן, כדי שהיתושים לא יחדרו פנימה. הרוח שנכנסה דרך רשתות החלון הייתה נושבת לעבר הכילה הרטובה ולנו, הקטנים בתוך "הכלוב",הייתה הרגשה של יתר קרירות והנה לכם עוד חגיגה של ילדים. בימים חמים במיוחד, החגיגה הייתה בשיאה: "הלילה ישנים בחוץ" מודיעה המטפלת. ההורים סוחבים את המיטות מהחדרים, מפזרים אותן מסביב לבית הילדים ואנחנו? אכן, חוגגים את הלילה בחוץ...

"הסגר"
המחלות המדבקות היו חלק מחיינו בתקופה ההיא: אדמת, חצבת, שנית, חזרת, צהבת ואחרות...
זה היה מתחיל בתור לזריקות חיסון במרפאה. שורת ילדים עם יד חשופת שרוול, ממתינים וקצת רועדים מפחד הזריקה ואחר-כך, התנפחות וגם כאבים. אבל היה גם ה"הסגר". המטפלת הודיעה שיש הסגר, כי פרצה מחלה באחד מבתי הילדים. ואז – בערב לא הולכים לחדרי ההורים. נשארים 24 שעות ב"לינה" (כך קראנו לבתי הילדים שלנו).היו מותחים חבל מסביב לבתי הילדים ואין יוצא ואין נכנס!!! הילדים לא עוברים מבית לבית. ההורים יכולים להתקרב עד לחבל ולדבר עם הילד (ממרחק מה...) ולנו, הילדים, יש "חג" נוסף. משחקים, משתוללים והגדולים יוצאים עם המורה, או המטפלת, לטיולי לילה.
כל-כך אהבנו את הימים המיוחדים האלו.

שותפים לעלייה הבִּלתי-לֵגַלִית
הימים, ימי טרום המדינה.
איילת-השחר משמשת בסיס למעבר עולים, שחוצים בחשכה את הגבול שלנו עם סוריה ולבנון, בדרכם להישאר לצמיתות בארץ-ישראל. בקיבוצנו נמצאת מחלקת פלמ"ח, שעסוקה בהברחת העולים מפני המשטרה והצבא הבריטיים. גרנו ארבעה בחדר. חדרים של 12 מ"ר.
זה היה כשהיינו בכיתה ג', או ד'. בחדר שלנו היו גם צביקה, שאביו היה מפקד פעיל בפלמ"ח, וגם חגי, שאביו עסק בהברחת נשק מהערבים לידי ההגנה.
בוקר אחד, אנחנו מתעוררים ובמיטות לידנו אנו רואים שני ראשים שחרחרים, לא מוכרים. להזכירכם – צביקה היה ילד עם שיער ג'ינג'י אמיתי... ילדים בגיל הזה היו, בטח, פורצים בבכי, או בצעקות ורצים למטפלת, או, אולי להורים. אבל לא אנחנו... אנחנו שתקנו, הבנו ושיתפנו פעולה. כן, כאלה היינו אז.
ומה היה אז?
בלילה הגיעה קבוצה של עולים שפוזרה במשק, כי לא הספיקו להעבירה מעבר לבניין המשטרה (בית המכס) בראש-פינה.
את הילדים הקטנים החביאו בבתי הילדים. מכיוון שצביקה וחגי היו בסוד העניינים, הם נלקחו לחדרי הוריהם ובמקומם השכיבו לישון את ילדי העולים. למחרת נלקחו הילדים, לאן שנלקחו, ואולי הם עדיין זוכרים היכן בילו את לילם הראשון בארץ-ישראל, שכה נכספו אליה... ואולי, אולי הם מספרים את סיפורם, גם הם, לילדיהם ונכדיהם...