title
title
title
title
title
title
title
על "משק הילדים" שהפך ל"חי-בר"
משהו על משק הילדים בעבר הרחוק, על ה"חי בר" באמצע והחלומות בהווה...
(בעקבות שיח כותבים בפייסבוק האיילתים)

שחף אלימלך
יש לי חלום איילתי ישן.... שבתור אחת שגדלה פה, ומגדלת ילד, יקימו את החי-בר לתחייה ויהיו בו שוב בעלי חיים... טווסים, ברבורים, איילים, ארנבות, תרנגולות, עופרים... מתגעגעת לפינת החי היפה שהייתה... הוואדי כל כך יפה, אבל היופי שלו עתה, אינו זה האמיתי, הוא לא אותו היופי שהיה פעם עם בעלי חיים וצבע.
נחשון הר-צבי
לפינת החי קראו לפני מעל חמישים שנים משק ילדים. היא הייתה ממוקמת במקום שבו שוכן בית הספר ומלבד שפע חי גידלנו גם ירקות. יום אחד, בשנת 1961, החליט המזכיר דאז לחסל את משק החי. אני ניהלתי אז את משק החי וביקשתי לקיים אסיפה כללית בנושא, בה שכנעתי את החברים להעביר את המשק לנחל (לוואדי). ביקרתי לפני כשנה וראיתי שאין יותר מה לראות וכמו כן אנדרטת בני כיתתי, נדב ועודד, במצב נוראי. חבל שכך.
שרה צפרוני
פינות החי האלה זה צער בעלי חיים אחד גדול. צריך מישהו שיטפל בחיות וישמור עליהן. כששועלים התחילו לטרוף את הטווסים סגרו את החי בר. וטוב עשו.

שמעון כפיר, ש"נעל שעריה" של פינת חמד זו, מספר סיפורו של המקום
החי בר באיילת הוקם ב-1980ביוזמתם של יעקב שחף, יצחק לגר ז"ל ואני, שמעון כפיר.
הרעיון להקמת הפינה פיעם בנו, היזמים, משחר נעורנו, כחובבי בעלי חיים.
הכסף לפרוייקט נתרם ע"י משפחת פבזנר שגם קבעו את שמו."יד לראשונים ולבנים".
בשטח הפינה, עוד בטרם הקמתה, הוצבה אנדרטה לזכרם של שני בני קבוצת "מענית",
נדב ישראלי ועודד ניר שנהרגו בעת מילוי תפקידם בשנים 1969-70.
כדי לשמור על בעלי החיים מפני טורפים, ואישור מרשות שמורות הטבע להחזקת חיות בשבי, היינו צריכים לחזק את הרשתות מסביב לכל הפינה ביציקת בטון לתוך הקרקע ובשתי רשתות .
בנוסף לזאת, היינו צריכים להתגבר על אירועי שיטפונות שלא ישכיבו את הגדרות, כפי שקרה בחורף 92 ,כשאירע שיטפון חריג וגרם לנזק רציני לגדרות בכניסה וביציאה של המים מהחי בר ורק במזל לא ברחו חיות.
השיטפון הזה הבהיר לי שיש צורך להגדיל את שערי הכניסה והיציאה של מי השיטפונות לאירועים קיצוניים מעין אלו.
את רוב בעלי החיים קיבלנו במשך השנים דרך אנשים טובים שעזרו לנו, לגוון את האינוונטר.(מה שניקרא "סחר חליפין").
הרעיון הבסיסי היה להחזיק את החיות ללא כלובים, כדי לתת להן יותר חופש ולא להשתעבד לטיפול צמוד ויום-יומי. 
את ההאכלה עשינו כל השנים בנקודה אחת קבועה אליה יכלו כל החיות להגיע ללא הפרעה.
המזון העיקרי נאסף מהשאריות של מטבחי חדר-האוכל ובית הארחה.
עם השנים, כשחדר האוכל ניסגר ואחריו גם בית הארחה סגר האת שעריו, נאלצנו לעבורשינוי בשיטת איסוף המזון, ע"י פיזור פחים יעודיים ברחבי הקיבוץ.
בשלב המעבר היה גם ניסיון מיותר וכושל של רשות שמורות הטבע דרך בית משפט, לסגור את הפינה, בטענה שאנחנו מרעיבים את החיות, טענה מופרחת וזדונית.
לצערי, עם השנים הגדרות שתחמו את הפינה החלו להתפורר וטורפי לילה הצליחו לזנב לנו בעיקר בעופות. הדבר הצריך, מעבר לאחזקה שוטפת, גם השקעה.
את הכסף ניסינו לגייס הן מהמועצה והן מהקיבוץ. ניסיון שלא צלח ולכן, כדי לשמור על החיות שנותרו, נאלצנו להעביר אותן לספארי גדול ויפה בכניסה לצפת. 

ותגובה קטנה לשחף אלימלך, שמבכה את העדרה של פינה שכזו.
ראשית יש פינות עם מעט בעלי חיים בביה"ס.
לכל רצון שכזה צריך "משוגע" לדבר .זה לא יכול לקום מכתיבה בפייסבוק.
בימים שהמודעות לצרכים של בעלי החיים עולה, קיים קושי רב יותר להקים שוב פרוייקט מעין זה מעבר להשקעה הראשונית.

ושחף מתייחסת לדבריו של שמעון:

שמחה על ההתייחסות, על ההיסטוריה, ועל השיתוף... ברור שלהחזיק פה חיות ולהחזיר את החי-בר לתחייה, לטפל בחיות, ולטפח את המקום (כי עצוב איך שהוא נראה עכשיו), לכך דרוש טיפול מסור וכן "משוגעים לדבר". זה בהחלט לא אותו הקיבוץ השיתופי של פעם. היום כל אחד דואג לעצמו... רק ציינתי עובדה מצערת, על אובדן חלקת אלוהים קטנה וטובה בקיבוץ, שהלכה לאיבוד, ואף פעם לא מאוחר להחזירה... מקווה שהחלום הישן הזה יחזור להתממש במציאות ולא יישאר בגדר פנטזיה, כי אין דבר בלתי אפשרי. יש משוגעים לדבר כמוני, עם כמיהה וחזרה לטבע חי כאן.

אולי אפשרי איכשהו, או מתישהו להפריח את השממה ? את חלקת הטבע שלא מנוצלת ועומדת מוזנחת.