title
title
title
title
title
title
title
"השבת השחורה" באיילת-השחר
איך נולד סיפור?
ערב אחד מגיע טלפון מיובלי אל סבא זהר ובו בקשה לספר לה על "השבת השחורה" באיילת-השחר. הנושא שלהם בביה"ס הוא שבעים שנה למדינת ישראל. 
כל ילד (כיתה ו') התבקש לבחור נושא מכונן בהיסטוריה של המדינה  והיא יודעת, מאבא שלה, שגם קיבוץ איילת-השחר חווה אירוע מיוחד באותם הימים.
אז אין בקשה יותר מרגשת מבקשה זו, וסבא התיישב מיד לכתוב. 
הזיכרונות צפו ועלו והנה התוצאה - הסיפור:

השבת השחורה באיילת-השחר / 1946 
 אירועי השבת השחורה, (החיפוש), היו באיילת ביום שני 1.7.1946 
הייתי בן 9. היינו ישנים בלינה המשותפת – בתי הילדים. ארבעה ילדים בכל חדר. המטפלת הייתה מעירה אותנו כל בוקר בשעה 6:00. בשעה 7:00 כבר היה השיעור הראשון. ביה"ס היה קרוב ל"לינות" – כך נקראו בתי הילדים. 
באותו בוקר באה המטפלת מוקדם יותר וכשקמנו מהר, ראינו טנקים בריטיים ליד שער המשק. הלינה שלנו הייתה ליד גדר המשק בכניסה הראשית – באותו מקום בו הכביש עולה לקיבוץ. רצנו מהר לבית הספר. המורים כבר היו שם וחיכו לנו. לימודים לא היו באותו יום. 
חיילים אנגלים - בריטים קראנו להם. הם חבשו כומתות אדומות – קראנו להם "כלניות". המורים הסבירו לנו שאסור לצאת מבית הספר ואם רוצים ללכת לשירותים, צריך לבקש אישור מהחייל ששמר בכניסה (השירותים אז היו מחוץ לבתים, במרחק של כ-50 מ' מבית הספר). בהתחלה קצת פחדתי, נדמה לי, אבל היינו כל הילדים ביחד ועודדנו את עצמנו בצחוק ושירים על הבריטים. ישבנו על גג בית הספר והסתכלנו איך החיילים מחפשים נשק עם מגלי מוקשים, שוברים מרצפות, חופרים במקומות שנדמה להם שיש "סליקים". באיילת-השחר היו הרבה סליקים, מקומות מסתור עם נשק. 
החברים לא יצאו לעבודה. את רובם ריכזו הבריטים במרכז הקיבוץ. אלו שהיו קשורים להגנה ולפלמ"ח כבר ברחו לשדות ולמטעים והתחבאו. 
מהר מאוד נמאס לנו, הילדים, לשבת ולא לעשות כלום וחיפשנו איך להציק לחיילים. כל הזמן, לפי תור, ביקשנו ללכת לשירותים והתמונה הייתה: ילד הולך ואחריו חייל עם נשק ומיד אחריו עוד ילד וחייל. זה די הרגיז ועצבן את החיילים. 

 הילדים הגדולים יותר, מכיתה ו', או ז', החליטו להחביא מסמרים וברגים מתחת לבלטות (מרצפות) בחדרי הלינה שלנו. החיילים עם מגלי המוקשים שמעו צילצולים והתחילו להרים מרצפות ולחפור בחדרים, עד שתפסו שאנחנו עושים מהם צחוק. 
אחד הילדים ברח מבית הספר וטיפס על עץ אורן קרוב. חייל אנגלי ביקש ממנו לרדת ולחזור לבית. כמובן, הוא נשאר כמו ציפור על העץ. החייל טיפס אחריו וזה היה מחזה שהצחיק את כל הילדים שצפו בהם וכמובן, תסכל את החיילים, שלא הבינו מה רוצים מהם. 
בשעות אחר-הצהרים נגמר החיפוש. באיילת-השחר לא מצאו כלום. 
החיילים הזמינו את הילדים לראות את הטנקים שחנו מחוץ לגדר ואפילו חלק מן הילדים נכנסו לתוך טנק וזכו לטיול קטן בתוכו והכל, כדי שלא נכעס עליהם. 

סוף החיפוש היה קשה יותר. במקום בו נמצא היום מגרש הכדורגל הייתה יחידה של חיל הספר – ערבים ששירתו בצבא הבריטי. האנגלים לא הרשו להם להיכנס לקיבוץ. הם היו האחרונים לעזוב את המקום. לפני שעזבו הם הדליקו את הקוצים – השדה שהיה אז במקום זה. הייתה רוח מערבית והאש רצה לתוך הקיבוץ. כל החברים והילדים לקחו שקים רטובים, כדי לכבות בעזרתם את השריפה, שהגיעה כמעט לבתי הילדים שלנו.  

אז איך הרגשתי כילד? 
יום של חוויה עם קצת כעס ותהייה – למה עושים לנו את זה ולמה השריפה פרצה? 
אבל אז לא כל-כך הבנתי וגם לא ידענו מה קורה בשאר הקיבוצים בארץ. 
לא בכל הקיבוצים זה נגמר בטוב, כמו אצלנו.
נזכר וסיפר חוויותיו זהר בר-נץ