title
title
title
title
title
title
חרובים
הסיפור הזה, אכן ארע בקיבוץ איילת השחר. אני רק מציע אפשרות אחת להתנהלותו. בדרך כלל אלו הן הצעותיו של יעקב, הוא יענקלה שגב. יעקב, אהוב לבי. נשבע.
**********************************************************************

- - - - חרובים - - - -
יעקב עישן כדרכו, לגם מכבי מוסקוה כדרכו, ושלא כדרכו היה מדוכדך. "אז תשאלו כבר למה היום אני לא כל כך. נו."
לא שאלנו.
"כבר לא איכפת לאף אחד מהשני, הה?".
לא ענינו.
"אז אני אגיד לכם למה. גם אם לא שאלתם. זה בגלל החרוב, שנפל מהרוח על יד הגן ילדים".
– "כן, זה דווקא די עצוב" הסכמנו.
יעקב התעורר: "די עצוב? זה עצוב נורא. כמעט כמו שבן אדם מת". יעקב גיחך ואנחנו צחקנו במבוכה. "מה אתם צוחקים? אתם יודעים מה הם עברו החרובים האלה? את ההפצצות של הסורים הם שרדו, ואת הילדים שבנו עליהם מִפקדות ואת הרעל שהאידיוט ההוא שאני לא רוצה להגיד את השם שלו הוא הזריק להם כי הם עיצבנו אותו שיש להם חרובים קטנים יותר מדי".
-"נו, אבל זה עוד לא עושה את החרוב שנפל לכמעט בן אדם".
- "אבל אתם לא יודעים שהם באמת בן אדם, זאת אומרת כמעט? אז אני אספר לכם". יעקב הזדקף על הספסלון שליד השולחנון במטבחון שלו, מזג לעצמו "משהו חזק שעושה שמח בלב ופחות שמח בכבד", ואמר:
"זהו, הנעתי. זה בגלל החרוב הזה. אז תשמעו את מה שאני אספר לכם ושתדעו שזה הכל באמת קרה. פעם, לפני שעוד בכלל נולדתם, היתה כאן חברת נוער א'. זה היו יקים וייקיות, צעירים. אז, בשנות השלושים מה שקוראים, "עליית הנוער" זה היה בשביל להוציא את החבר'ה הצעירים והצעירות מגרמניה, שכבר היטלר שלט שָמה אבל עוד היה אפשר לצאת. אז הם הגיעו לפה והבחורות שלהם הם היו אולי לא הרבה יותר יפות, אבל הרבה יותר צעירות מהרוסיות והפולניות והם גם ידעו איך להתלבש ולהיות אלגנטיות ולא היה להם בטן שמנה והיה לבחורות האלה שערות יפות ולא כמו כובע פלדה קטן על הראש, שזה מה שהיה לפולניות ולרוסיות הרבה פעמים. והפולנים והרוסים שהם היו כבר נשואים הם התחילו להסתכל על הגרמניות האלה, ואפילו לא רק להסתכל. היה שמח, זאת אומרת לא כולם שמחו אבל מי ששמח שמח ומי שכעסה והתרגזה היא כעסה והתרגזה. ואז אחת הפולניות היא אמרה "מספיק!" והיא אמרה שככה אי אפשר להמשיך וצריך לעשות משהו. אז מה היא דרשה שיעשו? היא צעקה שיורידו את העצי-חרוב שהיו במשק, בייחוד ליד כביש הפרסה. שאלו אותה: 'חנקה, מה קרה, מה יש לך נגד החרובים היפים האלה?' והיא אמרה ככה: 'פְּפְפְפְפ... כאילו שאתם לא יודעים. זה הריח של הפריחה שלהם שזה ריח של... של גבר... של גבר אחרי שהוא נרגע מהיצר שלו ולפעמים, אם הוא א-אמסדיקע גבר, גבר אמיתי, האשה שלו נרגעת גם כן. זה הריח הזה. וזה מבלבל לגמרי את הגברים כאן, והם מתרוצצים אחרי הצעירות הייקיות האלה בגלל הריח הזה של הפרחים של החרובים באוויר וגם הבחורות האלה המגונדרות הם מתרוצצות אחרי הגברים. וזה יכול להרוס משפחות ולפגוע בכל המאמץ החלוצי שלנו כאן. והכל בגלל שזה ריח כזה ושהבחורות החדשות האלה לא יודעות מה זה עבודה ומה זה חלוציות. ומה, הם בכלל ברחו מגרמניה בגלל קצת בעיות. הרי מה שאנחנו עברנו בפולין ורוסיה זה הרבה יותר קשה היה, עם הקוזאקים והפוגרומים של פטליורה וכל זה. אבל לא בגלל זה באנו, כי בגלל האידיאלים באנו. ובאידיאלים שלנו לא היה כתוב שצריך לשגע גברים נשואים שמתבלבלים מהריח הזה של פריחה של חרובים וגם מהבחורות האלה והפרפומים שהם שמות על כל הגוף שלהם. אז אני אומרת שבשביל העתיד של הקיבוץ הזה צריך לסלק את כל החרובים האלה ואת כל הרוח של ההפקרות שבגללם'. זה מה שחנקה אמרה, וזה לא היה כל כך קצר".
יעקב גיחך צרודות והביט בכוס הוויסקי והיא התרוקנה מייד באורח פלא, ואז שאלנו אותו אם זה באמת, מה שהוא מספר.
הגיחוך על פני יעקב הפך להעווייה של עלבון מתומצת, כואב, ויעקב אמר "צריך תפוחי אדמה במיקרו, ואנשובי". המיקרו עבד, התפוד השחים והתרכך ונחתך ורופד בשכבה נדיבה של נתחוני אנשובי. יעקב נגס, ו"מכבי מוסקווה", בירה בוודקה, סייעה לַתפוּד המאונשב לזרום במורד הגרון והנשמה.
יעקב נהם "אָ---הה, זה יותר טוב מקוויאר אפילו, ואפילו שבחיים שלי לא אכלתי קוויאר", ושב להרצות:
"אתם לא מאמינים, הָה? אז תדעו לכם שההצעה של חנקה היא הגיעה למזכירות ואפילו לאסיפה והיה רעש אבל בסוף, ההצעה הזאת לא קיבלו אותה, אחרי שנגמרה העונה של הפריחה של החרובים. ואחר כך, איזה שנתיים-שלוש, אז רוב הייקיות עם הבושם הם עזבו לעיר, לשגע את העירונים גם בלי ריח של חרובים. ואם אתם לא מאמינים לכל זה, אז תלכו לַספרים השמנים האלה של הפרוטוקולים של האסיפות. שם תראו הכל ותדעו שאני לא מבלף ולא מגזים. בכלל".

לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום. אבל שאלנו ותיקים אחדים, והם אמרו שבאמת היה משהו כזה, אבל חבל לדבר כי במילא אחר כך כמעט כל החרובים מתו סתם ככה, אבל מה - כמה שנים אחרי זה עוד הבחורות היו שואלות אחת את השנייה "נו, החרוב עוד פורח אצל בעלך?"