title
title
title
title
title
title
מהנדס בניין ובנאי מקורי

גיבור הסיפורים דלהלן הוא יענקלה, שכינויו בתעודת הזהות שלו היה יעקב שגב. המספר הוא עוזי דיסלר. אני, הקטון באלפי איילת, רק מביא את דברי עוזי אל העמוד הזה. זאת, לבקשתו של עוזי.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
עוזי הוא מהנדס בניין. יעקב היה בנאי כשם שהיה מסגר. מסגר עובד עם מתכות, בנאי עובד עם פועלים ובטון וזכוכית ומתכות ופלסטיק ומה לא ומה כן. המהנדס מפעיל את הראש, את שלמד בטכניון ואת טבלאות החישוב של עומסי חומרים וסיבולת עמודים וקירות וקורות וכל מיני וכ"ויים. הבנאי, אם שמו הוא יענקל'ה, היה מפעיל בעיקר את אמן הג'אז שבו: מאלתר. עוזי מספר כי כל שירטוט או תכנית בנייה או כל דבר וחתום על ידיו, הפך להמלצה בממלכת הביצוע של יעקב. הנה, למשל:
מכירים את בית האריזה? בטח. הידעתם כי הוא בית האריזה השני שנבנה על אותה כברת קרקע? בין שידעתם ובין שלא, דעו לכם כי בשנת 1953 נבנה שם מבנה כמעט זהה בגודלו לזה הנוכחי. תכליתו, ככל שזה יישמע משונה, היתה להיות זיתייה. כן, כן. החבריא מבית השיטה הביאו איתם לכאן את חזון הזיתייה שהכירו שם, בעמק המזרחי, זו שהפכה למפעל החמוצים של ביה"ש. זיתים לא היו כאן, באיילת, אלא כדי עבודת יומיים של זיתייה, היא לא תיפקדה כזיתייה אף לא שעה אחת. מה עושים איתה? עד 1958 היא קלטה לתוכה אלף ומאתיים חוגגי סדר של פסח, שהיו עולים לאחר הסדר לחדר האוכל הקטן, לרקוד הורה. בחיי.
באותן שנים שימשה הזיתייה-לכאורה גם כמחבוא לטנקים. לא כאלה שמשמשים להחמצת זיתים או מלפפונים, אלא מפלצות קטנות שעושות בום-בום וקוראים להם "שרמן". למה? כי הגבול הסורי היה מתלקח לעיתים במזרח, כ-5 ק"מ מאיילת. אלא שחיילים וטנקים אסור היה להם להימצא בתחום הקרוי "אזור מפורז", שריד לפלישת הסורים לישראל בקיץ תש"ח היא 1948 למניין הגויים, טפו-טפו. הסורים, שטנקיהם כמעט כבשו את איילת באותו קיץ, נשארו במשולש שקדקדו מול הכראד (גבעת רחלים) וצלעותיו נמתחות עד לירדן: אחת נושקת לחולתא בצפון והשנייה למצד עטרת בדרום. עד תום קרבות 1948 לא עלה בידי צה"ל להסיג את הסורים לארצם, והם חזרו הביתה רק לאחר הסכם שביתת הנשק של 1949. ההסכם אסר על ישראל להציב חיילים ושריון במשולש שפינו הסורים.
אבל להשיב אש כשפורצת תקרית רצינית, צריך? צריך. טנקים צריך? צריך. היכן נציב אותם, כך שיוכלו לרוץ לכיוון הירדן, לעשות בום-בום ולחזור? בזיתייה הריקה של איילת? נו, בטח.
וכך היה. הטנקים היו יוצאים ממחבואם שבזיתייה המובטלת, שועטים במהרה דרך שדות הכראדים (הקרויים היום רחלים), עושים בום-בום, ולעתים אף בום-בום-בום, וחוזרים לישון בזיתייה. האו"ם לא גילה אותם. אבל אז, אימרו תודה לרבינוביץ' ושותפיו למטע, החלו העצים להפציץ כמויות תפוחים שחצו את אלף הטונות, וצריך היה לארזם בבית אריזה מודרני. המבנה הקטנצ'יק ששימש לתפקיד מאז 1943, מת מעייפות, התפוחים מתו מצחוק, והוחלט על כן להפוך את הזיתייה שהפכה למרבץ טנקים מפהקים, לבית אריזה לתפוחים. וקצת שזיפים.
בעייה: הזיתייה נבנתה כשעמודים רבים תומכים את גגה. צריך היה לסלק את מרביתם, כדי לפנות מקום למכונות המודרניות של בית האריזה להמון תפוחים ואיתם קצת שזיפים. יעקב, שניהל עם אסף לנדסמן-ניר את הפרוייקט, הזמין תכנית עבודה אצל המהנדס עוזי. עוזי תיכנן ויעקב ועובדיו ביצעו: כל העמודים הוסרו, פרט לשורות העמודים הקיצוניות, שחוזקו כדי לתמוך קורות גג חזקות וכבדות יותר. יופי.
בוקר אחד הוזעק עוזי לזיתייה-טנקייה-בית אריזה לעתיד, כיון ש - שוד ושבר - חלק מהגג קרס כמעט, והפך לבטן מצחיקה ומסוכנת. העמוד שאמור היה לתמוך את מִקְטע-הגג הזה, הוסר באיבחת "שְוְָייס-אפּאראט", מכשיר לחיתוך-מתכת שכוחו בלהב אש עזה שהוא מצליף על גוף מתכת. יעקב ניצב ליד גֶדֶם העמוד, מתחת לגג שבטנו שמוטה כְּזו של סלים האופה. הוא היה נבוך.
"מה זה צריך להיות?" נזף המהנדס הזועף בבנאי המאלתר. תשובת יענקל'ה היתה כדילהלן: "חשבתי שאם אתה, מהנדס מדופלם, אמרת להוריד את כל העמודים והורדנו ולא קרה שום דבר, לא יזיק אם עוד עמוד אחד יירד".
מסתבר שג'אז שמתאים למועדוניו, איננו מתאים לגגות של בתי אריזה שהיו זיתיות ומחבואי טנקים שעושים בום-בום. אין מקום לאילתורים בעניין הזה של בטון וברזל. בנייה איננה ג'ם סשן. יעקב, שומע?
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
יעקב היה גם חבר של כבוד במשפחת דיסלר.
הוא היה מכבד את המשפחה בנוכחותו ובסיפוריו ובתיאבונו. עוזי ואסתר - והילדים שהלכו וצופפו את הדירה הקטנה - לא התלוננו.
המשפחה המיועקבת נסעה פעם לג'רמק, הוא הר מירון, לראות פריחות ורדארים. כשעברה המכונית הקטנה ליד כפר שכנסייה במרומיו, הודיע עוזי: "כאן זה גוש חלב". דור, אז בן שנתיים או שלוש, התחיל לבכות, לזעוק ולצווח: "חלב! רוצה חלב! רוצה חלב!" עוזי ואסתר כשלו בנסיונותיהם להסביר לגאון המצווח שכאן מדובר רק בשֵם של כפר, שאמנם ממנו יצאו בריונים שנטלו חלק במרד הגדול ברומאים. דורצ'יק לא השתכנע. "רוצה חלב!...חלב!!!!" . מה עושים? מגייסים את יעקב. כלומר יעקב, שישב ליד הזועק לחלב, התגייס בעצמו, ואמר לו, וחזר ואמר: "כאן לא נותנים לשתות חלב. אתה שומע, דורצ'יק? לכפר הזה קוראים גוש-נפט. נפט, נפט נותנים כאן לילדים. לפעמים גם תה עם פחם. אבל חלב?... דור, נוּ... זה לא נותנים כאן". העניין עם הנפט והפחם הרגיע את דור, והוא התפנה להקשיב למעשיות נוספות של יעקב, שרוחות הגליל נשָאוּן לכל עבר, ודבר לא נשאר מהן להעלותו אל הדף הזה, ההולך ומתמלא.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
כאשר היה עוזי ראש מחלקת התיכנון במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית בגליל, בא אליו למשרדו האיש הזה שסיפר לדורצ'יק על הנפט הנישתה בגוש-נפט. "עוזי, תשמע, אתה חייב לעזור למהנדס אחד מסכן, לתת לו עבודה אצלך". "מה הוא יודע לעשות?" שאל עוזי. יעקב שיגר מבט אל נעלו הימנית, אחר כך עבָר לזו השמאלית, נהם "אמממ..." ואז אמר:
"זה שאלה לא קלה... שמע, עוזי, צריך לעזור לו. מה שעבר עליו, אל תשאל. שואה, וזה, וכל הדברים האלה. נכון, הוא מהנדס שלא יודע לעשות כלום, והוא לא כל כך חכם." "נו" - שאל עוזי – "אז מה צריך אותו אצלי במשרד?". יעקב שיגר מבט אל נעלו הימנית, עבר ממנה לרעותה הימנית, נהם "אמממ..." וסיפק את התשובה האולטימטיבית: "עוזי, שמע, יש לו מעלה גדולה, גדולה מאוד: אפשר לצעוק עליו כמה שרוצים. הוא בכלל לא מתרגש מזה".
מאז צעק עוזי שנים אחדות על האיש מהשוֹאה שיעקב ביקש, כל כך ביקש, לעזור לו.