title
title
title
title
title
title
title
צריף הסנדלריה
צריף הסנדלריה – "מפעל הצמר ואמא שלי"  - דב צפרוני

באסיפת הקיבוץ דנים בפנסיה לגימלאי איילת-השחר. 
לידי יושבת הארכיונאית שלנו, ובידה תצלום של צריף ישן. 
אני מתבונן בתמונה והצריף נראה לי מוכר (פנסיונר, אמרנו, אז מתגברים על הדמנציה שבדרך ונזכרים...) הלא זה צריף הסנדלריה, שהיה ממוקם ממול ל"בית הראשון", שהפך יותר מאוחר מבית מגורים לסנדלריה של היום. 
לצריף זה היינו מגיעים כדי לקבל "סנדלים תנכיות" לפני הפסח ונעליים לראש-השנה, לקראת החורף הקרב. הכל תוצרת הסנדלריה המקומית, בה עבדו בלומה גלדשטיין, יצחק שטיינמן, פטרושקה ומאוחר יותר גם אוסובסקי.
קשר הדוק היה לנו, הילדים, עם הסנדלרייה והסנדלרים. אליהם היינו מגיעים עם כל נעל וסנדל שהתרפטו כדי שיתקנו ויטליאו אותם. (הסנדלרים והחייטים היו המבוגרים המוכרים ביותר, לנו הילדים, כי מה חשוב יותר לילד אחרי האוכל, אם לא נעל ובגד...).
הצריף הוקם, כנראה, בשנות ה – 30 של המאה הקודמת והיה אחד מצריפים רבים הפזורים "במחנה" של אז. 
הוא שכן בקצהו של היישוב והיו לו שני חדרים נוספים מאחוריו. 
בחדר האחד היה ממוקם האטליז המקומי. שם היה מרדכי נוסבאום, לימים אגוזי, מפרק את הבהמות הנשחטות ומכין את ה"הלברוושט", נקניק כבד, שהיה חלק קבוע בתפריט של המטבח באיילת-השחר.
והחדר השני? 
עליו נסוב סיפורי. 
היה זה חדר "מפעל הצמר" בו עבדה אימי, שרה צפרוני. 
ובכן, הסיפור מתחיל עוד בדיר הצאן שכבשיו היו מגזע "האוואסי", הגזע המקומי שהערבים גידלו והנוקדים היהודים טיפחוהו והשביחוהו. 
היה זה גזע עתיר חלב וצמרו שופע, אך רחוק מלהיות עדין ובנוסף, גם מסריח. 
הבשר שמן וחלקו העיקרי התרכז באַלְיָה: זנב מלא בשומן. (נתן ויינריך + "יפה שלי", היה מכין "טלה בתנור", שטעמו עד היום לא נשכח מחיכי).
כל אביב היו הרועים, בעזרת כמה מומחים, מסתערים על הכבשים וגוזזים את צמרן. בתחילה בעזרת מגזזיים ולימים גם הביאו "מכונת גז", מעין מכונת תספורת חשמלית. 
הצמר, שנאסף בשקים, הובא אל אמא שלי. 
הייתה לה גיגית ענקית, שלמעשה, הורכבה משלושה חצאי חביות חתוכות לרוחבן שחוברו יחדיו. 
הגיגית מוקמה ליד שדרת הברושים, ששימשה כ"משברי רוח" של המטעים והפרדס, ליד באר ב'. 
שם, בצל הברושים, העזה אמא ללכת במכנסיים קצרים. 
לא מחמת הצניעות, חס וחלילה, אלא בגלל הבושה. היא הייתה "שמנגוצה" והמכנסיים לא כל-כך התאימו לה, לפחות לדעתה. 
את שקי הצמר הייתה אמא משרה במים שבגיגית הגדולה, שוטפת אותם שטיפה ראשונה ותולה את הצמר לייבוש. 
מכאן הוא נשלח למפעל במרכז הארץ לסריקה וצביעה, כשהצבעים נקבעים, פחות או יותר, לפי רצון הסורגות לעתיד. 
בנקודת זמן זו, הצמר היה מגיע סרוק וצבוע וכאן אנו חוזרים אל אותו חדר - "המפעל", שמאחורי הסנדלרייה. 
בחדר היו נול אריגה, שמעולם לא הופעל וגם כישור ומסגרת מסתובבת. 
הכישור, כידוע, הוא מכשיר לטוויית חוטים ואמא הייתה יושבת, אוחזת בגוש צמר ובאצבעות ידה משחררת כל הזמן את הצמר אשר הופך לחוט, "מתלבש" על המסגרת המסתובבת ונאסף לחבילה. 
ברגלה הפעילה, פדל שסובב את הכישור ואת המסגרת שעליה היו נאספים החוטים. כשהמסגרת התמלאה, אמא הורידה את חבילת הצמר וכאן התחיל תפקידי בכוח...
אני, הילד הקטן, קיבלתי מידי אמא את החבילה, מחזיק ומותח אותה בין שתי ידי והיא הייתה "מגלגלת" את החוטים לכדורי צמר, שהיו נמסרים אחרי כן לחברות לסריגה. 
לחוטי הצמר היו שתי תכונות חשובות: הם היו מחממים מאוד ומה זה מגרדים!!! 
סוודרים וגרביים היו החברות סורגות מהם. 
הגרביים היו כל-כך עבות, שהייתי צריך לנעול נעליים בשני מספרים גדולות יותר ממידתי, כדי שאוכל להיכנס לתוכן. 
אגב, בשיעורי המלאכה למדנו גם לסרוג, כדי להכין אותנו לסריגת סוודרים כאשר נהייה כבר "גדולים". 
אמא וזהבה ענבי היו חברות במשך הרבה שנים. יחד היו סורגות בערבי החורף הארוכים. 
בהזדמנות זאת היו מנהלות את עינייני העולם והתנועה, כשהן יושבות ליד הכיריים המוסקות ב"מטבח הגדול" ומתחממות להנאתן. 
כל זאת, עד שערב אחד, לפני שנכנסו למטבח, עבר חתול שחור בין שתיהן ומאז – הפסיקו לדבר בינן...
והסוודרים נסרגו מצמר יותר עדין, ופיירסיידים נקנו "לחדרים" וכן, כבר לא היה צריך להתחמם בכיריים של המטבח. 
ומה קרה לגיגית הגדולה לטבילת הצמר? 
אותה הפכתי לאבוס לעדר הבקר שלנו. 
גם עדר הבקר כבר לא קיים שנים רבות. 
הוא נעלם מן השטח ועימו גם האבוס שלא היה נחוץ עוד.

והצריף המדובר – מה היה עליו? 
האטליז של אגוזי עבר לחדר ליד מחסן התבואות. 
"מפעל הצמר" נסגר, והסנדלרייה עברה "לבית הראשון". 
עם השנים חדלה גם זו לפעול, כי הרי זו דרכו של עולם הולך ומתפתח. 

לימים - מתחדשת הסנדלריה