title
title
title
title
title
title
זה היה לפני 70 שנה (רשימה מס' 5) מה העסיק את הקיבוץ?

על קבלת חברים חדשים לקיבוץ
(פורסם ביומן מס' 297 ט"ו בשבט תש"ח, פברואר 1948)

בטרם אגש לברר את עמדתי לשאלה זו, אספר עובדה מחיי:
לפני שהתקבלתי לאחד המפעלים ברוסיה, נאלצתי לעבור בדיקה רפואית קפדנית, ורק לאחר שהרופא מצא אותי כשר לעבודה, נתקבלתי למפעל. מקרה זה הפליאני מאוד. הרהבתי עוז ושאלתי את הרופא: "ומה יכול היה להיות גורלי, לולא מצאני בריא"?
והוא הסביר: "כל מפעל ברוסיה בנוי על תוצרת ואחוזים, לפי תוכנית שנקבעה ע"י המדינה. כל מפעל מעוניין שלא לפגר אחר תוכנית זו. באם יתקבלו אנשים חולים למפעל, תמעט התוצרת, יסבול המפעל עצמו ותסבול גם המדינה כולה. עלינו, על כן, לשמור על הרמה הקבועה במפעל ועל כן זאת נעשה: את העובדים החלשים נעביר לאותם המקומות, אשר בהן אין הכרח בכוח פיזי דווקא, ואת הבריאים והחזקים נסדר במקומות המתאימים להם ויצאנו ידי חובת המפעל וחובת האדם כאחד".
גם משקנו הוא מפעל וחובות רבים לו. מפעל זה דורש כוחות ומרץ בחקלאות ובסדנא, על כן אין זה מן החטא, שכל חבר הרוצה להתקבל למפעל זה, יצטרך לעבור בדיקה רפואית. למותר להעיר, שבזמן האחרון קיבלנו הרבה חברים מבלי לבדוק את מצב בריאותם ורק אחרי זמן נודע, שחברים אלה חולים ואינם מוכשרים למלא עבודה במשק החקלאי. והקושי רב ביותר, באשר המשק טרם יצר עבודות המתאימות לכל המצבים.
יש צורך לציין שהמשק הוא יצירה חלוצית, אשר אינה בנויה על רחמים. המשק שומר את הזכות לחבריו, אשר השקיעו בו כוחות וזיעה במשך שנים. אך המשק זקוק לכוחות פיזיים, לאנשים בעלי הכרה ובעלי מקצוע. על החברים להשתחרר מהחולשה המלווה אותם בשעת הדיונים בסעיף זה. אין לחזור על השגיאות של השנים הקודמות. מפעלנו עדיין איננו מפעל מדיני וכל שגיאה הנעשית נופלת על המשק
עצמו.
הערת המערכת: על הדברים שהובעו ע"י החבר הנ"ל, יש מקום לערער

ואכן, היה ערעור והובעה דעה נוספת ביומן מס' 299, ח' אדר א' , 18.2.1948

האם כך נקלוט עלייה?
קראתי את הרשימה ביומן מס' 297 "לקבלת חברים חדשים" והרהורים נוגים אפפוני. האם בדרך זן נקלוט עלייה?
סיפור המעשה על סלקציה והתאמת האיש לתפקיד ה
נהו יפה ויש בו מן השגרה שבמדינה מבוססת, בעלת מסורת של דורות, חוקים וסייגים. אולם האם קיימת במדינה הזו שאלה כאובה של עלייה וקליטת המונים המשתוקקים למולדת? האם ישנו עוד מקום בעולם העומד בפני בעיות ומכאובים של קבלת אחים נידחים, אשר רוחם וגופם נשברו במשך שנות הפקר ודיכוי? האם לגבי אלה נוכל לנהוג לפי שגרה משרדית- מדינית מבלי להתעמק בבעיה הכאובה והספציפית שלנו?
כל השאלות הללו נעלמו, כנראה, מעיני כותב המאמר. מבין אני לרוחו ולמשאלתו. ברצונו לראות במשק דרך קבועה, בריאה וסלולה לקיומו, על ידי בחירה קפדנית של החומר האנושי והתאמתו לסוגי עבודה. אבל מי כמונו יודע את ייסורי העלייה וקליטתן במשך עשרות בשנים. האם לא ללא החשבון הקר ותודות להתרוממות מעל לשגרות מקובלות, יצרנו במשך תקופה זו אשר יצרנו? הלא רק בדרך התלהבותנו המיוחדת במינה הפכנו את השממה לפינות חיות ופורחות. לא בדקנו את כושרו של הפרט לעבודה זו, או אחרת. קודם כל חיפשנו את הנשמה החלוצית, שאינה יודעת גבולות וסייגים לגבורה, עבודה ויצירה. כוח חלוצי זה דחף לא פעם למעשים גדולים ופוריים. היישוב ידע להעריך זאת ואימץ את כוחו, עודד והמריץ.
האם חשב כותב הטורים הנ"ל, מה עלול לקרות לעולים באם ננקוט בדרך המוצעת על ידו?
יהדות שבורה ורצוצה זו, אשר בלאו הכי קשה ומסובכת, עלולה להתאכזב מרה, באם זו תהייה קבלת הפנים הראשונה בדרכם על מפתן המולדת. זה עלול לאכזב כל נפש בישראל, לאחר שחלום נעורים על השתקעות בפינה שקטה, יוצרת, ייהרס בדרך שגרה פקידותית קרה של בחירה וסלקציה. סבורני, כי דרך קליטה זו מסוכנת היא ועלולה לסבך את הבעיה הקשה והכאובה.
ידעו היישוב כולו ותנועת הפועלים בתוכו, מה תהיה דמות העלייה העתידה לבוא. ידעו כי בלי הדרכה וחינוך ע"י שליחי הארץ, יכבד עוד יותר ליישוב לקלוט את שרידינו. מחנות הנידחים ראו בשליחי מהיישוב את רצון הארץ להקל עליהם את ישיבתם הארעית ולתת טעם לישיבתם בגולה עד עבור זעם.
כמה מאמצים כבירים הושקעו ע"י שליחים אלה בחינוך נוער לתנועה הקיבוצית, לארגנם לחיי שיתוף.
האם כל העמל הזה יתנפץ בקיר האטום של ברירה לסוגים?
לא זו הדרך...   


                                                                                                                                                                               ישבעם