title
title
title
title
title
title
title
סעודת ערב שבת

ציפורה ראתה כבר ביום שלישי שהשבוע הולך להיות קשה. 
היא היתה המבשלת הקבועה וגם זו שהיתה אמורה להיות מה שמאוחר יותר נקרא אקונומית. 
מזג האויר היה נפלא, אביב גלילי פרץ בשפע פרחים וריחות. 
סוף סוף השבילים הבוציים הנוראיים של החורף יבשו קצת ו"פצעי" החורף המגרדים ברגליים נגמרו, אבל במחסן ליד חדר-האוכל, לא נראתה שום אפשרות שיהיה מה לאכול בסוף השבוע והייאוש גבר.
ציפורה פגשה את צפרוני כשיצא מחדר האוכל לאחר ששתה את כוס המים החמים של הבוקר. 
פניו לצפת, להשיג כמה פרוטות מבנק אנגלו-פלשתינה, כדי שיהיה משהו להמשיך את חיי הקיבוץ הקטן, כפר די עלוב בקצה ארץ אסייתית עם שלטון עדיין לא ברור, בשנותיו הראשונות של המנדט. 
ציפורה סיפרה לצפרוני שהמחסן ריק והאוכל עומד להיגמר, והוא באופטימיות בלתי ברורה וכנראה גם בלתי נשלטת אמר לה שיהיה בסדר. 
מצפת המשיך לחיפה, כי התברר שצריך גם משהו לסדר בהסתדרות הפועלים החקלאים, וכך חזר למשק רק בשישי בצהריים, וכשחזר ציפורה הודיעה לו: "אין לחברים מה לאכול הערב, והערב ערב שבת".
צפרוני עמד מולה עם כמה פרוטות בכיסו, שקיבל בצפת, אולם עם חוסר ידיעה מוחלט מה עליו לעשות. 
ואז עלתה בראשו, או בראשה של ציפורה מחשבה על שכניהם, שכנראה הובאו מכורדיסטאן ע"י העותמנים. 
אמנם לא למדו חמישה חומשי-תורה ולמעשה, גם הם היו דלפונים לאללה, אך חיו חיי כפר כבר כמה עשרות שנים ובודאי היו יותר מנוסים מהם, הכפריים של כראד רנמה. בכפר שלהם היתה גם חנות, לא אלונית ולא כל-בו קיבוצי ואפילו לא אספקה קטנה, אך אפשר היה לקנות שם קמח, קפה, שמן , תה ועוד.
צפרוני שינס מותניו, לקח פרדה, עלה עליה ורכב לכפר השכן, מרחק של פחות מקילומטר. 
בא לחנות של הכפרי, שממש לא הבין את דחיפות הקנייה, קנה קמח ושמן וביקש מהחנווני שיביא מחצרו, שהסתובבו בה כמה תרנגולות, מה שקראנו "ערביות", וביצים בנוסף. אז חזר לקיבוץ והביא לציפורה את הקמח, השמן והביצים. 
ציפורה טיגנה מהביצים חביתות, ומהקמח עשתה דייסה שעירבבה עם עשבים שמצאו בחוץ, בשדה הקרוב. 
וכך ניצלו החבירים והחבירות, מערב שבת מדכא ללא אוכל והפכוהו לערב מלא שמחה עם ארוחת מלכים עניים...

חשוב לציין שלחלק מהחברים, אז, קראו בשם משפחתם. 
הכוונה בסיפור, לחבר אליהו צפרוני.