title
title
title
title
title
title
החופשות הקצרות ביותר מהצבא
חופשה קצרה 
אחרי "מבצע סיני" נשארתי בסיני כל זמן שהצבא היה שם, בערך ארבעה חודשים. 
חודשיים מזה היינו במרכז סיני זרוקים בשטח וחודשיים במחנות של הצבא המיצרי ברפיח. 
בעצם, היו אלו מחנות שהצבא הבריטי הקים עוד לפני מלחמת העולם השנייה.
כל אותו זמן, על מה חייל חושב? 
בעיקר על מתי ואיך יהיה החופש הבא. 
על המקלחת, האוכל והפגישה עם החברה (למי שהיה), או אולי לפגוש מישהי שתהיה לי לחברה ואולי אפילו תהיה איזו מסיבה עם קצת שתייה. 
והנה סוף סוף מגיעה היציאה לחופשה, והנה מה קרה לחייל סחוף רוחות מדבר שציפה כ"כ לחופש? (הגרוע בסיפור זה, שהחייל הזה הוא אני):
באחת משעות הצהריים, כי בשריון אף פעם לא משחררים בבוקר, מתוך עיקרון, יצאנו לחופשת שבת. 
הגענו לתל-אביב בסביבות שלוש או ארבע, איך שהוא הצלחנו להגיע לעפולה, 
וכשירד החושך מוקדם, כי היה חורף, הצלחתי להגיע למול בית-חולים "העמק", 
כשמצד אחד בית החולים וביה"ס לאחיות ומצד שני מחנה צבאי כפר-ילדים, שבו שרת רפי בזק ועוד כמה חברים שהכרתי מקורס השריון. 
עמדתי על הכביש בערך שעה ואז הגיעה מכונית שתיקח אותי עד לכדורי וחוץ ממנה אין אף רכב על הכביש. 
ירדתי בכדורי והמשכתי לעמוד שעה ארוכה ושום מכונית לא חולפת על פניי. 
עד שלבסוף הגיעה שוב אותה מכונית שלקחה אותי מעפולה, בדרכה חזרה לעפולה. 
עליתי עליה וחזרתי איתה למחנה הילדים לחפש את רפי. 
מצאתי את החדר שלו, הוא לא היה שם בכלל. ודאי היה במגורי קורס האחיות. 
הלכתי לישון בלי לאכול ובלי להתקלח.
קמתי בבוקר, רפי עוד לא חזר.
יצאתי לכביש ובשעה 10:00 הצלחתי להגיע לטבריה.
בטבריה עמדתי שעה, כמעט לא היתה תנועה על הכביש וגם מי שנסע, לא עצר לי.
בסוף הגיעה במקרה מונית שעולה לגליל ואני איתה.
ב-12:30 הגעתי ישר לארוחת הצהרים בחדר האוכל: קציצות בשר ושעועית, הארוחה הקלאסית של שבת. 
וביום ראשון, כמו חייל טוב, שוב עמדתי בכביש לנסות ולהגיע חזרה לבסיס...

חופשה קצרה 2
יצאנו ממחנה "נתן", מחוסר כסף לאימוני שריון, כאמור, החליט מ"פנו שטוב שנלך קצת ברגל, מה שאני שנאתי עוד מהתקופה היותי בנח"ל. 
ואיך נלך? נערוך תחרות בין יחידות הצבא!
160 ק"מ הליכה על הכביש!!!! 
משהו טפשי שיובא לארץ מהולנד. 
בהולנד זה לא תחרותי אבל אצלנו הפכו את זה לתחרותי.
ואנחנו, חיילי שריון שרק עכשיו חזרו מכמה חודשים בהם הכי רחוק שהלכנו היה לחד"א או לשרותים, היינו צריכים ללכת 4 ימים – בכל יום 40 ק"מ.
היום הראשון איך שהוא עבר בסדר, ביום השני כפות הרגליים התמלאו יבלת הליכה אחת גדולה. 
ביום השלישי - גרירת רגליים בליווי חצוצרתי של מוקי מנען, שליווה את שירתנו וגניחותינו. 
כך הגענו ליום האחרון, יום הכניסה לבירתנו הקדושה. יישרנו קומתינו, ארזנו יבלותינו ונכנסנו בשירה אדירה לירושלים .
למחרת כצ'ופר קבלנו חופשה!!!!
בקושי הספקתי לעלות על האוטובוס וכבר הייתי צריך לחזור בלי לתת זמן ליבלות להבריא ועם זמן שינה שרובו היה על כיסא אוטובוס לא מרופד. 
נדרתי נדר שיותר לא אלך לשום צעדה מאורגנת ונדמה לי שלא הפרתי אותו עד היום.

חופשה קצרה 3
יום אחד היה לילה, והיינו במילואים בחולות צאלים. 
רק לימים נבנה שם המחנה וכך חלק מהחבר'ה ישנו מחוץ לאהלים וביניהם עוזי קרול מכ"ג. 
באמצע הלילה קם נהג הקומנדקר, הניע ועבר בקלילות על רגליו של עוזי.   עוזי, בתגובה חרף וגידף אותו והמשיך לישון. 
למחרת מגיעה החופשה. אז התברר שהבחור לא יכול לעמוד על רגליו. 
מה עושים?
נוסעים הביתה ובכל מקום שעוצרים לוקחים את עוזי על כפיים אם לאכול או להבדיל או להתפנות...חברים גם בחופשה...

חופשה קצרה 4
בשבת אחת היינו בכוננות בדפנה. הצלחתי להוציא כמה שעות של חופש לשבת והגעתי לקיבוץ בערך אחה"צ. 
הלכתי קצת לאמא לבקר ולבדר אותה, ואז עמוס בא ואומר לי: "בוא איתי לשדה. יש כמה ארגזי מלונים להעמיס". 
שאני לא אעזור לאח שלי?!
ירדנו לשדה והעמסנו משאית מלאה בארגזים, זה לקח כשעתיים שלוש. 
לזיכרוני, היינו עמוס יגאל ואני. 
כשסיימנו להעמיס הלכתי להיפרד מאמא וכבר הייתי חייב לחזור לדפנה. 
וכך נגמר לי כל האפטר בהעמסת מלונים. 
איזה אח טוב ופרייאר...
זו היתה החופשה הקצרה ביותר!!!