title
title
title
title
title
title
title
הנוער המקומי
לקראת מפגש המחזורים הראשונים של הקיבוץ - סיפורו של גד אופז על עלילות "הנוער המקומי".

הנוער המקומי היה השם שבחרו לעצמם בני המשק שנולדו במקום, בעלי תחושת בעלות איתנה על הקיבוץ, העומדים מעל לכללים והתקנונים. 
הם גרו יחד בשכונת צריפים ליד הבריכה, ואחד המוסדות המפוארים שהקימו היתה "הסוכית".
זו היתה סוכת גפנים שגדלה בקצה של כל צריף. 
שם היו מתכנסים כדי לחוג שמחת נישואים, הולדת ילד וסתם לחוג את החיים. 
ההתכנסות היתה סביב כירה מכובדת של בשר חזיר רחמנא ליצלן, מהציד בביצות החולה, וכמובן, שתייה כדת וכדין.
כטוב ליבם ביין, היתה מתחילה להתעורר ולהתלקח השירה.
וזה היה הולך כך:
אחרי הכוסית הראשונה שרו שירי גבורה רוסיים, "הבו לנו סוסים", "על גדות הדנייפר", "לא הרוח הוא אשר יצא לו".
אחרי הכוס השנייה עברו לשירי מולדת וטבע: "מה יפים הלילות בכנען,"אל ראש ההר", "הי ציוניוני הדרך".
אחרי הכוס השלישית עברו לשירי עיצבון, כמו: "דוגית שטה", "לי כל גל נושא מזכרת", "בין עצי שיטה", "הערב יורד".
בשלב הזה הבנות היו מצטרפות בקול שני, והשירים היו מתנגנים כמו תפילה עצובה בהמיית לב דתית ממש.
כל זה עד הכוס הרביעית או החמישית, שהיתה מעבירה את הבנים לשירי החשק, או כפי שנקראו בלשון ברורה יותר: "שירי חנינות".
הם שרו על הצאר ניקולאי, שעזב את ביתו, בשעה ששלושה קוזקים ד..... את אשתו. ועל הרבי אלימלך והשיקסה ועוד ועוד, רפרטואר עליז וחינני.
האחים לנדסמן והאחים צפרוני היו אשר על השירה. היה סדר שירים קבוע.
היו סוליסטים קבועים. ואת הפזמון החוזר שרו כולם.
ובין לבין - זרמה השתייה.
ליענקל שגב היה תפקיד קבוע, מלבד לשיר בקול נמוך וצרוד, הוא היה ממונה על האכילה כיד המלך והשתייה החריפה, והיה דוחף למעגל מיני מזונות ומשקאות ללא הרף.  
בשעות הקטנות של הלילה כשלא כולם היו בהכרה, היה שואל אם מישהו עוד רעב, ואז היה הולך להכין חביתה מכמה עשרות ביצים.
לכבוד נישואי עם אביבה, שבאה לאיילת מרמת גן, נערכה סוכית כמובן, למרות שאני עצמי צמחוני ומתנזר מאלכוהול.
אביבה ישבה נפעמת מהעוצמה ואפילו לא הסמיקה למשמע השירים, משום שבתמימותה לא הבינה את משמעותם המפולפלת.
שמעם של הלילות הפרועים בסוכיות יצא למרחקים, וזכה לגינוי חריף באסיפת הקיבוץ, מהרב הראשי באותה עת, הלא הוא אברהם אדרת. 
אך זה לא הפריע לנוער המקומי להמשיך ולחגוג...