title
title
title
title
title
title
title
גדעון אברהמי
עוזי דיסלר

קראנו לו גידון במלעיל ולא גדעון במלרע. 
גידון, בנו של יעקב אברהמי. 
יעקב אברהמי, שהיה מצמית אותך למקומך, רק במבט, תוך כדי עמידתו המיוחדת עם רגלים מקושתות לאחור, וידיו שלובות אל מאחורי גבו. 
והייתה גם האם חנה כנעני,  ואח בוגר עומר (שהיה טיפוס בפני עצמו, ושווה סיפור נפרד ), ואחיותיו הקטנות אילנה וחגית.
גידון לא אהב ללמוד ולמעשה לא למד כלל. רוב חייו בילה במוסך והיה מכונאי מעולה, מדויק ומסודר. 
כאשר בשבת נקרא לתקן טרקטור, היה נכנס לבור הטיפולים, בעודנו לובש חולצת השבת הלבנה, ויוצא מהבור ללא רבב, רק הידיים התלכלכו בקצה האצבעות, והטרקטור מתוקן. 
במו עיניי ראיתי.
בכישוריו אלה (כמכונאי מחונן ובנו של יעקב אברהמי) בנה לנו, גידון, קוֹרְקִינֶט, שעיקרו קוגלגרים(מסבים) משומשים ששימשו כגלגלים.
צריך לדעת, שבמאה הקודמת לא היו לנו צעצועים/משחקים קנויים.
כל המשחקים היו אך ורק מתוצרת עצמית.
כך היה החִשוק והסיך: חשוק ברזל בקוטר 60-100 ס"מ. סִיךְ- מוט ברזל מכופף בקצהו, שהיה מותאם להניעַ החִשוק תוך כדי ריצה אחריו. 
והיה גם גלגול חביות ריקות, תוך כדי הליכה עליהם. כמובן שגם בסיכים וגם בחביות היו ילדים וירטואוזים. הווירטואוזים הכי רציניים היו מבני הקיבוץ. 
אנחנו, דבה'לה ואני, שלא נולדנו בקבוץ, היינו בדרך כלל, האחרונים בתור. והיה גם משחק ה'דודס'. אבל זה שווה סיפור נפרד.
ובכן, נחזור לעניין הקוֹרְקִינֶט. גידון, היוזם ובעליו, היה מחליט מי ייסע עליו וגם קובע את התור.
המסלול החביב עלינו היה על הכביש מראש פינה לחלסה (היום כביש 90 הישן).
היינו עולים לראש התל ומתגלגלים עם הקורְקִינֶט בירידה הגדולה.
הכביש היה אז, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ריק ממכוניות (כי לא היו מכוניות), פרט לשיירות האין-סופיות של משאיות הצבא הבריטי. 
בין שיירה לשיירה היינו משתחלים עם הקוֹרְקִינֶט שלנו. כמה פעמים ביום גם היה עובר אוטובוס של 'שרות החולה', אבל זה שווה סיפור נפרד.
אחרי מלחמת השחרור, בכתה ח' , הוחלט שהכתה שלנו תגור ותלמד בבית הארחה, שעמד אז בהשלמת בנייתו. היו בו חדרים לאורחים, שירותים, וחדר אוכל "מפואר" עם דלת זכוכית. 
החדרים יועדו למגורים וחדר האוכל לכיתה (לדעתי הייתה זו הכתה הכוללת הראשונה בתנועה הקיבוצית- אבל זה שווה סיפור נפרד).
הייתה לנו אז מורה, זיוה קָרְסְנוֹפֶּלֶר, שהייתה מורה לספרות, נראתה כמו מורה לספרות, ומדברת כמו מורה לספרות. 
לפתע, באמצע השיעור, כשזיוה מתלהבת משירה של טשרניחובסקי או אולי ביאליק- נפתחת דלת הזכוכית, וגידון פוסע מעדנות, כאשר הוא מוביל בעקבותיו חמור, נעמד באמצע הכתה עם החמור ומודיע לנו שהביא עוד תלמיד. זיוה המורה כמובן התחלחלה ובכעס עזבה את הכיתה בטריקת דלת הזכוכית, אשר התנפצה לרסיסים.
תארו לכם התמונה שגידון, עם החמור באמצע הכיתה, הדלת מנופצת לרסיסים וכל הילדים צוהלים ושמחים. אירוע בלתי שכיח.
לימים, גידון, בזכות כישוריו, הוזמן להשתלם במוסכי ג'נרל מוטורס ארה"ב. 
בחופשת מולדת היה מגיע לקיבוץ, אוסף אותנו סביבו , ומרתק אותנו בסיפוריו על הניסים ונפלאות בארץ המתקראת 'אמריקה'. 
הסיפור הכי מדהים היה אודות התפרנסותו כמורה לעברית בבית ספר יהודי. 
"אבל אתה לא למדת ,אז איך אתה מורה?"- הקשינו. 
"השיטה היא ללמד בעזרת התלמידים הטובים שיודעים יותר טוב ממני" עונה גידון. 
ואנחנו נשארים פעורי פה.
זהו גדעון, תמיד מסתדר. בסופו של דבר התחתן בברזיל עם בחורה מבית טוב.
נפגשו בתאונת דרכים, והוא ובת זוגו לעתיד צעקו אחד לשני: 'איך את/ה נוהג/ת יא חמור'. כך הכירו השניים והשאר היסטוריה.
גדעון הקים משפחה בריו דה ז'נרו, והוא שלא למד, התפרנס בכבוד מעסקי קניה ומכירה של מפעלים בפרוק. 
בריו , היה מספר, מספיק לעמוד בבית המשפט, כאשר כל כמה דקות מפעל מוכרז פושט רגל. אתה קונה במחיר מציאה, ומוכר אותו לאחר מכן, מפורק לגורמים, ברווח מפולפל.
סופו של סיפור - גדעון נפטר בריו מהתקף לב. 
גם עומר, אחיו הבכור, שהיה נשוי לבלהה דרורי היפהפייה, נפטר בצפת על שלחן הצנתורים.
אהבנו אותם וכיבדנו אותם, יהי זכרם ברוך. 
חבל על דאבדין ולא משתכחין.

























קבוצת "נחשון" וילדי קפריסין עם המחנך אלתר



























קבוצת "נחשון" בבית הארחה בשנת 1949