title
title
title
title
title
title
title
חזרה הביתה
מגיעים הביתה דרך גשר ברקוביץ' - עוזי דסלר

עשרות בשנים היינו מגיעים הביתה לאיילת דרך גשר ברקוביץ. זאת הייתה הדרך היחידה והבלעדית לחזור הביתה. 
אם בילדותנו, כשחזרנו מהטיולים השנתיים או מ"המחנות", ושרים עד כלות הכוחות והגרון: "אנו איילתים קדימה איילתים". 
אם כשלמדנו בחוץ בכיתה י"ב, או כשהיינו בצבא והגענו בטרמפים לחופשות שניתנו במשורה, אולי פעם בחודש. 
אם מהלימודים בטכניון לסוף שבוע ואח"כ מנסיעות לבירת העסקים, תל-אביב. וכמובן בחופשות מהמלחמות שנכפו עלינו. 
תמיד אותו הרטט כשמגיעים לגשר ברקוביץ' ו"מריחים" את הבית.    
הנה העיקול, הנה נצמדים לוואדי ווגאז, והנה הגשר, שהיה מלווה בגשר אירי שהבריטים בנו למשאות כבדים. 
והנה מצד שמאל "הר הרקפות החדש" ומצד ימין "הר הרקפות הישן".   
שני "הרים", "הרי" ילדותנו שהשמדנו שם כל מה שזז. אם זה קיני בזים שאת גוזליהם חמדנו לפינת החי, אם זה רקפות על פקעותיהם, ולהבדיל גלגול אבנים ותפיסת עקרבים ונחשים שהסתתרו והבאתם לבית הספר בעודם חיים, על מנת לערוך קרבות, בעיקר בין עקרבים צהובים לעקרבים שחורים.
והנה שמורת "איריס הדור", ונוסעים לאורך נחל חצור המשופע במעיינות, המפכים בין שיחי הפטל וההרדוף, כאשר מצד ימין נישא מצוק "הר הרקפות הישן" בצבעי ירוק גם בשלהי האביב, ומצד שמאל "תל חצור" בצבעי צהוב.
תל חצור, אשר בילדותנו עמד שומם ורק כמה עמודים בצבצו על פניו וכולם אמרו שאלו "עמודי אורוות שלמה המלך". והיום אתר מורשת עולמי. 
ונוסעים בין הירוק לצהוב ומגיעים לעיקול המפורסם שתמיד היווה מקום ל"טרפיקים" שהיו רושמים "רפורטים" לנהגים שרמסו קו לבן, כי הכביש היה כ"כ צר שהיו מוכרחים לעלות על הפס הלבן.
והנה רואים את "גבעת החצבים" ואת "גן עדן" עם האקליפטוסים בני עשרות שנים, וכבר רואים את חורשת הדולבים ואת גגות הבתים של שכונת ה"מכוורת". 
ועוזבים את וואדי ווגאז ומטפסים לעבר "הר ווגאז", והנה חצבים מצד ימין, ולאחריה הירידה הגדולה, אשר בילדותנו שימשה אותנו כמסלול לקורקינט, שבנה גדעון אברהמי מ"קוגלגרים" שהביא מהאבא המיתולוגי שלו, יעקב אברהמי.
והנה איילת-השחר נפרסת במלוא הדרה על מדשאותיה וחורשותיה.

עכשיו אתה בטוח שהגעת הביתה, ואז, אם הגעת בחברותא, השירה מתפרצת. 
אבל אם הגעת ב"אגד", או ב"טרמפ" אתה יורד בתחנה עם "פקלאותיך", שכללו, בדרך כלל, כביסה בכמויות אסטרונומיות, ומתחיל להתנהל במעלה הגבעה וזהו.
סוף סוף הגעת.
והיום כמו אז, עשרות בשנים, אני חוזר הביתה באותה הדרך- כביש 90 הישן.
עוזב את "כביש 90 החדש" ועובר ל"כביש 90 הישן" ובבת אחת, בום, נהיה שקט.
אני בבית.
פיסת כביש, בין "גשר ברקוביץ'", ובין מוזיאון חצור היפהפה. 
פיסת כביש מדהימה ביופייה, נופיה, אתריה, צבעיה וחמוקיה. 
פיסת כביש המסמלת בשבילי יותר מכל את החזרה הביתה. לַמָקום הבטוח. להורים, לחברים, לַחֲבֵרָה, לאישה, לילדים, ולקיבוץ.