title
title
title
title
title
title
title
הוואדי במיטבו
עוזי דיסלר

"מי שעובר אחרון את השער, הוא 'כלב'", או הוואדי במיטבו  
"מי שעובר אחרון את השער הוא כלב" . זאת הייתה הקריאה המסורתית שלנו במעבר השער שאחרי בית הנוער הדו-קומתי הדרומי בדרך אל היעד הנכסף –הוואדי.
זאת הייתה תרבות "המכות" ששררה בבית ספר באותם ימים נפלאים של שנות ה-40 .
המורים מכים את הילדים, הילדים החזקים מכים את הילדים החלשים, והילדים החלשים מכים את מי שהוכרז עליו ' כלב'.
במסגרת תרבות זאת , החלטנו אנו ילדי כיתה ג', על "שביתת מחאה". 
במסגרת השביתה, השארנו את הכיתה כמעט ריקה מתלמידים, והברזנו לגן העדן הפרטי שלנו , הוא הוואדי.
בצוּרה זו איחדנו הנאה עם תועלת. גם נפטרים מהמורים והלימודים. 
גם מוחים נגד המכות שקבלנו, וגם זוכים לכמה שעות של עונג צרוף.
מה לא היה שם בוואדי! 
צפרדעים וראשנים, שפיריות ונחשי מים, מבוכים בצמחיה העבותה מעל מעינות ופלגי מים, הזורמים מעדנות על חלוקי בזלת. 
אבל שיא השיאים היו הסרטנים . לתפוס סרטן במים, לשים אותו מחוץ למים ולראות איך הוא רץ הצידה לכוון המים, היה שיא הכף והשעשוע. 
סרטנים בכל מיני גדלים וכל מיני צבעים. העיקר שירוצו, הצידה, אל המים. 
יש לציין שלתפוס סרטן כך שלא יצבוט אותך במלקחיו הייתה מיומנות מיוחדת השמורה רק ליחידי סגולה.
וכך, תוך כדי משחק זממנו "תעלול". 
אנחנו נתפוס צפרדע ונכניס אותה לתיק של המורה, נגדו ערכנו את השביתה, ונראה איך יגיב.
בכלל "תעלולים" הייתה תורה שלמה בהווייתנו אבל על כך בסיפור אחר.
ואמנם כך עשינו, חזרנו לכיתה, ובהיחבא הכנסנו את הצפרדע לתיק שהיה מונח על הכיסא. 
ואכן היה מאוד משעשע לראות את פרצופו של המורה כאשר הכניס את היד לתיק ונתקל בצפרדע. 
איך היו אומרים אצלנו : "כּוּלוּ כָּלְבְּ בִּגִ'י יוֹמוֹ".
והכיתה שלנו צהלה ושמחה.