title
title
title
title
title
title
סיפור מגדל המים של איילת-השחר

הסיפור של מגדל המים מתחיל לפני 100 שנים.

ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, מקבלת פיק"א החלטה להפוך את היישוב הארעי של

ניג'מת-א-סובח ליישוב קבע ושמו איילת-השחר.

לאחר שלוש שנים של חוזי חכירה בתנאיי אריסות, משנה פיק"א את עמדתה ומוכנה לחתום חוזה ארוך טווח עם המתיישבים. השינוי נעשה בעידודו ובלחצו של "האיש היקר" חיים מרגליות קלווריסקי, פקיד פיק"א שישב בראש פינה. לאחר קבלת ההחלטה על שינוי המעמד, מקבלים את בקשת המתיישבים לעבור מצידו הדרומי של נחל ווגאז (חצור) לצידו הצפוני.

פיק"א גם נגשת לתכנון מודרני של יישוב חקלאי.

במרכז היישוב, במקום הגבוה ביותר יוקם מגדל מים. מגדלי המגורים ייבנו במבנה פרסה הפתוחה לצד דרום. ליד המגדל ייבנה בניין שירותים. מבני המשק ייבנו בצד מזרח של היישוב.

נקבע קבלן לביצוע העבודות – גדוד העבודה וביתר פירוט, "פלוגת אחווה". האחראי על הביצוע יהיה הטכנאי ארליך. עדות לכך יש על בניין הרפת הישנה ועל מגדל המים. אגב, הטכנאי ארליך היה האחראי של הקמת גשר הרכבת הטורקי, החוצה את נחל באר שבע בהתאם לתוכניות.

אותרו מעיינות בנחל חצור והם נוקזו לבריכת איגום בנפח של 40 מק'.

נרכשו מנוע ומשאבת מים. הונח קו צינורות מבריכת האיגום למגדל המים.

מגדל המים הוקם בנקודה הגבוהה ביותר ביישוב החדש – 35 מ' מעל בריכת האיגום שבוואדי. 

פניו של המגדל היו צפונה ועל החזית הצפונית  נקבע ה טבלה המציינת מי בנה ומי היה אחראי לבנייה.

נפח הבריכה שבראש המגדל היה 14 מק'. מהבריכה הונחו קווי מים לרפת ולחמשת הבניינים הראשונים שהוקמו. בניין שירותים, שכלל מקלחות ומכבסה, הוקם קצת מאוחר יותר.

מעניין מה הייתה כמות המים בה טיפלו. לפי מדידות ב-1923, המעיין הקטן במורד הוואדי, שהיה בשימוש כראד ע'נאמה ואנשיי ניג'מת-א-סובח נתן 4 מק' מעת לעת באביב. המעיינות שאותרו במעלה הוואדי נתנו 9.5 מק' באביב ושפיעתם ירדה ל-6 מק' מעת לעת בסתיו.

בשנים שיבואו אותרו מעיינות נוספים ונוקזו והשפיעה הגיעה ל-80 מק' ליממה. בשנים 1931-32 נבנית, לכן, תעלת בטון מהמעיינות, שהובילה את המים לשטחים חקלאיים שהיו מצפון מזרח לקיבוץ.

ב-1933 הוקמה בריכת בטון בנפח 3000 מק', היא "בריכת הנחשים".

ראוי להזכיר, שאנשי הכראד שראו את חברי הקיבוץ מנצלים מים נוספים מן הוואדי, פנו למושל הבריטי בצפת בבקשה לאשר להם זכות על שליש מן המים בוואדי.

תשובת חברי איילת-השחר הייתה שהם יוכלו לקבל מים "לצרכי נפש" כלומר, שתייה. בישול, כביסה, והשקיית העדרים, כל אלה חופשי. לזכויות לא נסכים. בפשרה שהושגה, נקבע שאנשי הכראד יוכלו לקבל מים בכל יום, במשך שעתיים וחצי.

המערכת הופעלה, כנראה, ב-1924 והייתה בעייה איך יידע שואב המים מתי מגדל המים מלא. צריך לזכור שכל זמן ששאבו מים, היה חבר יושב על-יד המנוע ומשגיח. לא היה ניתן לראות ממכון השאיבה את מגדל המים. הפיתרון היה שמי שראה את צינור העודפים של מגדל המים גולש, היה רץ אל קצה המדרון שליד המכבסה וצועק לשואב המים שהמגדל מלא.המערכת הזאת סיפקה במשך 13 שנים את כל צרכי המים של חצר המשק בקיבוץ.


ב-1937 נקדחה באר א' ונמצאו מים בתפוקה של 60 מק' לשעה.

תוספת למערכת של מגדל המים הוקמה ב-1953. מלקחי מלחמת השחרור, נקבע שיש צורך בברכה גדולה יותר ושתהיה מוגנת יותר. לכן הוקמה בריכה בנפח של 150 מק', כ-10 מ' מדרום למגדל המים.

הבריכה בנוייה בטון והיא בעומק של כ-2 מ' באדמה, ממנה יש משאבה שמעלה את המים למגדל.

המגדל חדל לתפקד ב-1956, צעם החיבור של חצר המשק למערכת המים של מקורות.

עוד שני תפקידים מלא המגדל:

בשנת 1939 נבנה בראשו מבנה קטן, שמתוכו היו מאותתים בלילה. במשך היום היה האיתות ע"י פנס מיוחד. הייתה זו דרך לשמור על קשר בין היישובים ודרך להעברת ידיעות של ההגנה. כמאותתים שימשו נערים ונערות בשנות העשרה, שהוכשרו לנושא. תפקיד נוסף היה למגדל – לשמש בסיס למאפייה.

לאחר מלחמת השחרור נבנה בין רגלי המגדל תנור אפייה עשוי לבני שמוט. המאפייה שמשה את הקיבוץ כ-30 שנה וזכור לטוב סלים חייט, האופה מאיר הפנים.

לפני כ-5 שנים, כתוצאה מיוזמה של כמה צעירים, שופצה המאפייה וחזרה לתפקד.

השיפוץ הנוכחי ראה טעם לשמור על התנור וע"י שימוש בצבע טיח שונה, ניתן להבחין בין המגדל המקורי לתוספת.

 

החומר לסקירה זו:

-          ספרו של זאב שפר, "איילת השחר חמישים שנה"

-          ארכיון איילת השחר

-          זיכרון אישי

                                                                                                                                                                          שלום ישראלי