title
title
title
title
title
title
כשההיסטוריה חיה - חנוכת מגדל המים המשופץ

לסרטון מהאירוע

לאלבום תמונות מהאירוע



ביום חמישי, 15.3.18, חגג הקיבוץ את גמר השיפוץ של מגדל המים. המגדל נבנה בשנת 1923, על ראש הגבעה, כשכל מה שהיה סביבו היה רפת גדולה וקוצים, ומילא את תפקידו כמקור המים היחיד של הקיבוץ במשך 13 שנים, עד שנבנתה באר א'. כשניסיתי לדמיין מה היו מרגישים המייסדים אם היו נוכחים בחניכה של המגדל המשופץ, הבנתי שיש לנו מזל שתהליכים קורים לאט, במאה שנים. כי אני משערת שהיו מרגישים גאווה וכבוד גדולים מאוד, אבל יתכן שהיו נתקפים דום לב ומתים שוב, מעצמת ההלם. אי אפשר לדמיין את החלוצים קשי היום וחדורי המוטיבציה האלו בתוך השפע השמחה ומאות האנשים שגדשו את הרחבה, אכלו פיצות, לחמניות צ'יפס ועוגות, הכל טרי הישר מן התנור והשמן – אוכל שהחלוצים היו בוודאי מוכנים להרוג מישהו כדי לאכול.


ומצד שני – יכול להיות שאחרי בירה או שתיים הם היו נרגעים ונכנסים לאווירה...


יש משהו כל כך יפה בהיסטוריה חיה. תל חצור, למשל, שהוא מרשים מאוד, לדעתי, יושב על הנקודה הכי מוצלחת באזור, וחבל שאי אפשר להתיישב שם, בגלל שיש שם חורבות של תל. ברור שיש שם! בדיוק בגלל זה כדאי להתיישב שם! במשך אלפי שנים התיישבו שם שוב ושוב עד שהומצא התחום שנקרא היסטוריה, ובאו היסטוריונים, גידרו ושמו שלטים ועצרו את המהלך הטבעי הזה של התיישבות על נקודת התיישבות קדומה...


אז למזלנו, היישוב שאנחנו חיים בו כבר הספיק לצבור לא מעט היסטוריה, ומאגד בתוכו משפחות בנות ארבעה, חמישה ושישה דורות. מגדל המים היה מפעל היסטורי, כי הקל על צריכת המים בקיבוץ, והפך לנקודת תצפית חשובה. המאפייה שקמה בין רגליו הפכה להיסטוריה בעיקר בזכותו של האופה הכרסתן וטוב הלב, שתמיד היו לו עוגיות לתת לילדים. והרי ידוע שהדרך הטובה ביותר להיכנס ללב היא דרך הקיבה, ובטח אם זה עתיר סוכר... הסיפורים נערמו להם אחד על גבי השני ויצרו מגדל משלהם, ממנו אפשר להביט על הדשאים, היופי והשפע שאנו חיים בו היום, ולקוות לטוב.


והנה קם לו סיפור חדש – בעזרתם האדיבה של רשות העתיקות והמועצה שוקם המגדל וקיבל חזות חדשה ומטויחת, כשהכתובת של אגודת אחווה המכובדת עוד מתנוססת עליו בגאון, ומכיוון שזה לא מכבר שופצה גם המאפייה - בעזרת הרשות והקיבוץ, ובניצוחו היצירתי של מוש הראל – הוכרז האירוע כסיבה למסיבה.


ומכיוון שזה קיבוץ, ויש דגלים לתלות, וקטפרום לתלות אותם, ויש שולחנות וכיסאות שמחכים לידיים ולאירוע, ויש צוות מאפייה מיומן, וותיקים שיכולים לספר סיפורים – קמה ונהייתה מסיבה.


והחלוצים שצפו בנו מלמעלה, ממרומי המגדל, הזילו דמעות התרגשות, טפחו אחד לשני על השכם, ושתו עוד בקבוק בירה, כדי להקל על ההתרגשות.


נ.ב


במהלך האירוע כל הזמן שמעתי סביבי את השאלה – של מי היה הרעיון לאירוע הזה, ומי מנהל אותו. אז ככה:


מה שקרה היה שאחר צהרים אחד מצאנו עצמנו נדב ואני נטולי ילדים. זה קורה אחת לכמה שנים... אז ניצלנו את הזמן ויצאנו לטיול רגלי, לבקר בחורש יריב. כשישבנו שם על הספסל סיפר לי נדב על הטקס הרשמי של חניכת מגדל המים, שהוא טקס מכובד וראוי, רק מה? קורה ביום חול בשעה 11 בצהרים.


אני לא אוכל להגיע! קראתי בעצב. בעצם – אף אחד, חוץ מהגימלאים, לא יוכל להגיע. אנשים עובדים, הילדים במוסדות. לא חבל? בחסות הסלולרי ביררנו אם אפשר להעביר את האירוע לשעה בה יוכלו גם הורים וילדים להגיע, והבנו שהאירוע כבר סגור עם נציג הרשות וגיורא זלץ וכדומה.


אז יללא, אמרתי לו, בוא נעשה עוד אחד! מה, ככה נפספס מסיבה? מיד התקשר נדב לענת הרמן, הקולגה המסורה לענייני אפייה, והשאר היסטוריה. והנה התווסף לנו עוד סיפור יפה במאגר הסיפורים. כבר אמרנו שהיסטוריה חיה זה דבר יפה?


כתבה: מירב ישראלי