title
title
title
title
title
title
title
סיפורי ילדות
מוטי תירוש

ימי הגנון

ב-1951 באו לאיילת השחר חברי וילדי בית השיטה, בערך כ- 200 נפש. עזבו אותנו להגושרים כ- 100 נפש.
הדבר יצר לחץ על שני הגנים - "גן שחורה" "וגן גילה" ואנו, ילדי איילת-השחר, נשארנו עד גיל 5 בגנון, ומשום כך שמורים אצלי הזיכרונות מהגנון.
יש האומרים שילד מתחיל לזכור אירועים לערך בגיל 4.
הגננת האולטימטיבית שאותה אני זוכר הייתה הניה רימון. 
היינו בגנון שישה ילדים: אהוד אפק, איסר קורן, מוטי תירוש, עדיה לביא, שרהל'ה אילון ואסתרק'ה סלומון. 
בבוקר הייתה הניה מעירה אותנו בחיבוקים ובנשיקות. אני זוכר היטב את חיבוקה החם ואת הבל פיה שהיה בניחוח קפה של בוקר...

גן גילה
כל ילדי הגנון עברו אל "גן גילה" (לנדסמן-ניר), הבית שבו נמצא היום המרכז הצעיר. זכורים לי הקיץ החורף . 
בקיץ, היה בגן חום אדיר. לא רק שלא היו מזגנים, אפילו מאווררים לא היו. 
אנחנו, הילדים, הסתובבנו בגן עם תחתונים בלבד גילה הייתה אף היא, מסתובבת בתחתונים וחזייה. 
בחורף שרר בגן קור איום. לא היו תנורים חשמליים וגם לא תנורי נפט. 
ישנתי בחדר עם רותי שדה , אקי גדה וחיים ויינריך, שהיו צעירים ממני .
מה שזכור לי יותר מכל, הוא הקור העז בלילה. קיבלנו פיג'מות מבד פשוט. 
התכסינו בשמיכה, שעליה שמנו שמיכת קוץ, אבל זה לא היה מספיק לחימום... הקור שחדר לעצמות הפריע לישון...
בגן אכלנו שלוש ארוחות – בוקר, צהרים וערב. ישבתי ליד המטפלת, רחל קפלן-קוטלר.
בארוחת צהריים היינו מקבלים כמעט כל יום דג פילה, פירה וחצילים מרוסקים, שצבעם היה חום. את החצילים לא אהבתי ורחל הייתה מכריחה לאכול את "הכל" (זו הייתה השיטה). 
הייתי יושב ליד השולחן, בוהה לכל הכיוונים והחצילים נשארו בצלחת. 
רחל שלחה אותי לסיים את הארוחה במחסן, שבו היו גיליונות בריסטולים גדולים.
בדיוק לרגע זה חיכיתי. הייתי זורק את החצילים מאחורי הבריסטולים ובכך פותר את הבעיה.

כיתות א' - ד'
בכיתות אלו היו לנו שתי מורות שכירות.
בכיתות א' ב' לימדה אותנו רותי בר-רצון (בשנים 1956 -1957). רותי הייתה נשואה לאורי, שהיה קצין בקבע. שניהם היו פלמחניקים והתערו היטב בחברת "הנוער המקומי" של בני המשק. 
בכתות ג' ד' המורה הייתה רינה יצחקי. רינה הייתה נשואה לידידיה, שאף הוא היה מורה לספרות בכיתות התיכון. שניהם היו קומוניסטים מוצהרים, דבר שלא הפריע למערכת החינוכית לקבלם. 
שתי המורות, רותי ורינה היו אהובות עלי מאוד מאוד... 
המטפלות היו רחל רימוני ושושנה זמיר. 
היום אני יודע להעריך עד כמה רחל רימוני הייתה משמעותית, בעיקר בנושאי סדר, ניקיון והיגיינה. 
רחל לימדה אותנו לשטוף את החדרים, לצחצח את הנעליים ולהסתבן היטב במקלחת. 
כל שבועיים הייתה גוזרת לנו את הציפורניים ומנקה את האוזניים.
ניקיון האוזניים היה עבורה פולחן: היא עברה מילד לילד, גלגלה צמר-גפן בין כפות ידיה והייתה "חופרת" באוזן. החפירה נמשכה עד שהצמר-גפן יצא לבן. 
אני זוכר שהחפירה הייתה כל-כך עמוקה, עד שגרמה לי להתחיל להשתעל...