title
title
title
title
title
title
title
הסיפור העצוב על א.א.

סיפור על חבר שהיה לי - "א.א."(הייתי רוצה לכתוב את שמו המלא, אבל...)

“א.א." ואני נולדנו באותו יום (תשעה באב –אוגוסט 1930) ובאותו בית יולדות בצפת. 
אימותינו, לפי סיפוריהן, הגיעו לשם רכובות על פרדות, שזה כבר מכין את התינוק היילוד לחיים לא קלים. 
התפתח דיון למי משנינו יקרא "מנחם אב" והוא יהיה מיועד להיות "המשיח". בסוף זה לא יצא והן הסתפקו בשמות תנכיים בנאליים, שהיו אז באופנה. המשיח, אם יגיע זה, יהיה בלעדינו .
חזרנו לקיבוץ כשחיינו קשורים זה בזה. אין צורך להרבות במילים, איך חיו וגדלו הדורות הראשונים של בני הקיבוץ בשנות ה- 20 30 ו- 40 . 
מאות מאמרים, מחקרים, ספרים וסרטים נכתבו בנושא זה. 
רק בבגרותך, אתה מבין שלכל אחד מהפרטים שעליהם כתבו (כקבוצה), היו חיים פרטיים משלו והיו שונים לחלוטין משל האחרים. 
לי היו חיים מאושרים (כך אני זוכר אותם היום). 
החופש, הקשר אל הטבע והאדמה, החיים ביחד בחברת הילדים ובלינה המשותפת, דווקא עזרו לי להתגבר על מצוקות שהיו בקשיי החיים ומשברים במשפחה. 
היו לנו גם מורים טובים (חלקם). 
אימא, שבאמצעיה הדלים ניסתה לפנק אותנו, לא הסתירה את דעתה שאני ילד בכיין ו"פרובלמטי". אבל לא רציתי לספר על עצמי. 
רציתי לספר, ממרחק של המון שנים, על הילד החריג שגדל לצידינו ואולי לנסות להבין היום את מה שלא ראינו אז .
א.א. היה ילד מוכה. 
אביו ח.א., היה איש גדל גוף, מסורבל ומקריח והיה, לפי מה שמספרים, גם מאד מוכשר (מנהל חשבונות במקצועו ). 
אבל, איזה רשע ואכזר! 
בהתחלה אתה עוד לא תופש את זה, כי גם הורים אחרים היו לעתים מרימים יד על בנם. 
אתה רואה שהילד לא שקט ולעיתים מסתלק פתאום ובחשאי נעלם, ותמיד, כל כמה צעדים מסתובב סביב עצמו, כדי לראות אם לא רודפים אחריו. 
כאשר היה נתקל באביו במקרה, היה מנסה לברוח ואם, חס וחלילה, היה נתפס, היה חוטף סטירות ואגרופים בפנים ובראש לעיני הילדים וזה הכפיל את העלבון והכאב. 
אוי, איך היינו מתכווצים למראה המכות וכמה דמעות הזלתי מתוך תסכול ורחמים. 
א.א. נהפך ל"פגע רע" של הקיבוץ, ידו בכל ויד כל בו. 
גם חברים אחרים, שחיפשו לפעמים מוצא לתסכוליהם, או סתם להאשים מישהו באיזה נזק שנגרם לרכוש, היו מניחים עליו את ידם כאילו הוא איזה שרץ מטריד שיש לסלקו. 
נחרתו בזיכרוני כמה מקרים כאלו: ביום קיץ לוהט חזרנו (ברגל) אחה"צ מרחצה באגם החולה, במכנסיים קצרים, גופיה וללא כובעים, קלויים מהשמש הלוהטת ואדומים כאש. הדרך מהשער עוברת דרך איזור המלאכה: מוסך, מסגריה, נגריה ומיכון חקלאי. שם עבדו המבוגרים שכ"כ רצינו להידמות להם. 
חבר מבוגר ואף מכובד (באמת), יצא לקראתנו והתעניין מאין אנו באים ולאן פנינו ואף נזף בנו על ההליכה בחום הכבד ואז קרא לא.א.: "בוא רגע חמוד". 
כשזה ניגש אליו, תפש אותו ביד אחת ובידו השנייה תפש את אפו, בין אצבע לאמה, ובסיבוב מהיר קילף את עורו השזוף והמתבקע מהשמש. 
"שיהיה לכם לקח לפעם הבאה" אמר לו ושילח אותו מעליו. 
פניו של א.א. הוצפו דם והוא שוב נמלט על נפשו,  בפעם המי יודע כמה? לאן? מי היה יכול לעזור לו? הוריו התגרשו ונשארו אמנם בקיבוץ אבל לו לא נשאר בית. 
אביו היה ממשיך להכותו גם לעיני החברים והילדים מבלי שמישהו העיז להתערב. 
בשלב כל שהוא, אולי תחילת כתה א', העבירו אותו לגור איתי ועם הורי באותו "חדר" (הדירה של אז, שנקראה חדר, הייתה ללא מטבחון, ללא שירותים וללא מים. כל אלו היו בחוץ, ליד הבית). 
בשלב מסוים, כשהתחילו לעצב את דפוסי הלינה המשותפת גם לילדי ביה"ס, עברנו לחדר (דירה) סמוך לחדר ההורים. חדר אחד לבנים ואחד לבנות של כמה משפחות.
א.א. ואני היינו חברים כמו אחים וגם רבנו ו"הלכנו מכות" כמו אחים. הוא היה חזק ממני ופראי יותר וחטפתי ממנו כהוגן. 
לא פעם בימי החורף הקרים ובבוץ העמוק הוא היה קם לפני לוקח את נעלי, היחידות שהיו לי, וזורק אותן ביחד עם הגרביים מעבר לגדר הקיבוץ. 
וכשהייתי מתנפל עליו בחמת זעם, הוא כבר היה מוכן עם צינור גומי ביד כדי להצליף בי. אולי הוציא עלי את תסכוליו? אולי הקנאה במשפחתי?
את כיתה א' התחלנו ביחד. היינו בכתה 9 ילדים, ביניהם גם אחיו הבוגר ממנו בשנה ע. 
לא.א. לא היה שום סיכוי. 
היום קוראים לזה הפרעות קשב וריכוז, או סתם דיסלקציה. 
אז קראו לזה פשוט "טמבל". הוא לא היה מסוגל לשבת בכתה. 
המורָה או המורֶה, היו דואגים מיד להוציאו החוצה "לשמחת ליבו כמובן" כדי שלא יפריע לילדים האחרים.
וכך גדל איתנו ולצידינו ילד שאינו יודע קרוא וכתוב, ממש אנאלפבית עד גיל מאוחר. עוד נחזור לזה. 
אחרי שעות הלימודים ועד שעות הערב המאוחרות, היינו מסתובבים ביחד. חבורה של ילדים שמחפשים הרפתקאות וריגושים. 
א.א, כיוון שהיה גם מסתובב הרבה לבדו, היה "היודע כל" בכל מה שנעשה במשק ובשדות ובסביבה.
הוא היה הצייד הכי טוב ברוגטקה (מין קלע עשוי מענף עץ בצורת Y עם גומיות מפנימית של אוטו וחתיכת עור מלשון של נעל, שיורה חלוקי אבן קטנים), ובסוף היום היה מביא שלל דרורים ערופי ראש ולעיתים אפילו זרזיר, ואותם היינו צולים על מדורה קטנה, או אפילו על מנורות הנפט המפויחות בחדר השינה. הוא הכיר כל קנה של תירס או חמנייה, שגדלו ליד איזה ברז מטפטף בפינה נידחת במשק ומיד פורש עליו את חסותו: "זה שלי , אני ראיתי אותו ראשון". 
נדמה לי שגם ניסו לשלוח אותו לכל מיני מוסדות, כמו בתי ספר מקצועיים, או להיות שוליה של איזה בעל מלאכה וכדומה, אבל שום דבר מזה לא צלח. 
תמיד הוא חזר והמשיך להיות כלוויין של חבורתנו. 
השנים עוברות ואנו מתחילים להפוך מילדים לנערים. מתחילים להתעניין בבנות. 
לחברתנו צורפו ילדים שהגיעו מאירופה הבוערת ("ילדי טהרן" ו"ילדי טרנסדניסטריה" – הרומנים). 
א.א. מתחבר לכל אלו ומוצא לעצמו קבוצה להזדהות, דרך חסרי הבית (שאין להם הורים בקיבוץ). יושב איתם בערבים ושותק.
היינו יוצאים, שנינו, בחופש הגדול עם כל עדר הכבשים לְמרעה על מרחבים גדולים של שלפים. 
הוא אהב את זה מאד. אהב את החופש, הפגישות עם הרועים הערבים, וגילוף "חלילי רועים". אהב לקלוע מצמר קלע ליידוי אבנים ולעקוב ולנסות לצוד בעלי חיים שונים: ארנבות , דרבנים ,תנים ופעם נתקלנו אף בזאבים שניסו לזנב בעדר. הוא לא היה בוחל להתעלל לפעמים בחתולים, או בכלבים משוטטים ולהוציא עליהם את תסכוליו ואולי להתנקם בכך על מה שעושים לו.
יום אחד, היינו אז בני 12 או 13. ישבנו בערב בחבורה וראיתי אותו מעלעל בחוברת "דבר השבוע". כיוון שנדיר היה לראותו מחזיק משהו כתוב, המשכתי ללטוש עיניים. כשהבחין בכך, קרא בקול כמה שורות, הביט בי ואמר: "אני יודע לקרוא, למדתי לבד". ואני, ברב שמחה והתרגשות קורא לכולם ואומר בקול: "א.א. יודע לקרוא". הוא קם והסתלק מהמקום אולי בבושה, אולי בגאווה, איני יודע. אולם הוא לא ניסה אף פעם לחזור ולשבת וללמוד בכיתה וכנראה גם לא היה מי שידחוף אותו לכך. 
אביו עזב את הקיבוץ ואימו, על אף שדאגה לו מאד וניסתה לקרב אותו, "איחרה את המועד " וא. א. נשאר עזוב לנפשו. 
"ילד בר" במובן הלא חיובי של המושג...
בסוף כיתה ט' פיזרו את כיתתנו ויצאנו ללמוד (אלו שעוד למדו) למקומות שונים: למקווה ישראל, לכדורי ולביה"ס המשותף "עין חרוד-תל יוסף" ושם גם גרנו. 
נדמה לי שניסו גם למצוא סידור לא.א, אבל איני בטוח. דרכינו נפרדו וכמעט לא ראיתיו. 
בחופשים הייתי פוגש את אימו והיא הייתה חוקרת אותי בדאגה לשלומו ולמעשיו והייתה מספרת לי את המעט הידוע לה. 
במלחמת העצמאות, שנשאבנו אליה בתחילת כיתה י"ב, איני יודע מתי ואיך, הוא גוייס.
כשחזרתי לקיבוץ (בסוף 1949, כבר לא היו צריכים אותנו אחרי פירוק החטיבה), א.א. עוד היה חייל במדים, סמל ביחידת מודיעין, והיה מופיע כל לילה לקיבוץ עם ג'יפ צבאי. 
הוא סיפר לנו שעבודתו היא בגבול הצפון והג'יפ הוא של הבוס והוא אחראי עליו. 
בחבורה הקטנה שהיינו, שכללה כמה בני משק ובעיקר חברה מהרומנים שנשארו בקיבוץ אחרי המלחמה, היה ג'יפ צבאי עם דלק, כמעט ללא הגבלה, ממש מציאה והרבה ניצלנו אותו לטיולים ולבילויים. 
הג'יפ העניק לא.א. יתרון עלינו וחיבר אותו אלינו מחדש. 
(*רצועה צרה בדרום לבנון, שנכבשה ע"י צה"ל ועדיין לא הוחזרה ב"הסכמי רודוס", הייתה כר נרחב לקניית מוצרים מחו"ל ללא מכס ולהברחות. אין פלא שכמו רבים אחרים הוא עסק גם בזה...) 
בערבים היינו מטיילים איתו בג'יפ ברחבי האזור ומגיעים לגליל המערבי ועד עכו ונהרייה. 
א.א. לא הסתפק בדלק הצבאי ובלילות היה "סוחב" דלק מחביות הבנזין, שהיו ליד המוסך. לא אכחיש שידענו על כך ואף עזרנו לו לפעמים. 
נהוג היה אז בקיבוץ, שכל חבר יכול להיכנס למזכירות ולקרוא את פרוטוקול ישיבות המזכירות. באחד הימים גיליתי שדנו בעניינו של א.א. וידוע שהוא גונב דלק מהמוסך ולכן, כאשר הוא ישתחרר, יודיעו לו שהוא לא יתקבל לחברות בקיבוץ. סיפרתי לו. אני חושב שהוא ממילא התכוון לעזוב, אבל העלבון היה רב.
שבת קיצית אחת (א.א. כבר עמד להשתחרר מצ.ה.ל.), ישבנו אחרי ארוחת צהריים, כמה מבני המשק וחבורה מ"הרומנים", וא.א. הציע לעשות מעין טיול סיום לאורך כביש הצפון המפותל והמשובש (שרידי הכביש המנדטורי - שני פסי אספלט צרים ורעועים בדיוק ברוחב ג'יפ צבאי מודל 1942). נגיע לנהרייה, נבלה קצת, נאכל גלידה ונחזור בלילה. המקומות היו מוגבלים, גם אם יושבים כמעט אחד על השני, לא יכולים לנסוע יותר מששה.
בין ה"רומנים" היה בחור (ש.ה.) שלא גויס לצבא בגלל מום לב מולד והסתובב איתנו בחבורה. הוא היה נער שמנמן, מוכשר וטוב לב והאישה (רופאה חברת הקיבוץ) שאימצה אותו ושימשה לו כאם, שמרה עליו והזהירה אותו תמיד ממאמץ יתר.
ש.ה. ביקש להצטרך לטיול וא.א. התעקש לא לקחת אותו, בטענה שזה טיול קשה מידי והוא לא יוכל לעמוד בו . 
ש.ה. ממש התחנן לנסוע כדי להיות כאחד מאיתנו. כיוון שראינו בהתנגדות של א.א, אולי סתם רשעות, לחצנו אותו והוא השתכנע והסכים. יצאנו לדרך. 
הסתובבנו שעות, כשאנחנו חוצים ואדיות ודרכי עפר, מתחברים לכביש הצפון עד ראש הנקרה, ומשם, עם ערב, יורדים לנהרייה. 
להיכנס אחרי טיול כזה למסעדה בנהרייה, לאכול משהו ולשתות בקבוק בירה "נשר", היה ממש "בילוי". 
כשירדנו מהג'יפ, הבחנו ש ש.ה. מתקשה ללכת. הוא התיישב איתנו במסעדה ולא רצה לאכול. ראינו שהוא במצוקה, אך הוא ניסה להרגיע אותנו שהכול בסדר ונשאר לשבת איתנו. 
בלילה חזרנו לקיבוץ. 
לאחר שעות ארוכות של טיול מעייף בג'יפ צפוף ומקרטע וארוחת ערב דשנה, מלווה במשקה האולטימטיבי (קוניאק מדיצינאל), היינו כבר עייפים ולאט לאט, תוך שתיקה כבדה רובֵּנו נרדמנו. 
איש לא שם לב למצבו של ש.ה, שישב מאחור ולא הוציא הגה מפיו. 
א.א. נהג לאורך כביש הצפון המשובש עד נבי-יושע ומשם ירדנו לעמק החולה וחזרנו למשק. 
כשירדנו מהג'יפ ש.ה. נשאר לשבת. הוא כבר היה ללא הכרה. הזעקנו את י. "אימו" המאמצת ואת הרופא. 
לבית החולים בצפת הוא כבר הגיע ללא רוח חיים. 
לא ישנו באותו לילה ובצהריים כבר נערכה ההלוויה. הייתה זו הלוויה אזרחית ללא רב, ללא הספדים, שום קרוב משפחה. יתום ניצול שואה, כשסביבו מעט חבריו ה"רומנים", צעירי הקיבוץ המעטים וקצת חברים מבוגרים שהכירו אותו (מורים, מדריכים, מטפלות והמשפחה המאמצת ואולי עוד כמה...). 
א.א. לא היה בהלוויה. הרבה הרהרתי בליבי ,למה ? האם הרגיש אשם? האם חשש שהחברים יראו אותו כאשם? ואולי הוא דווקא היה רגיש ופגיע יותר מאיתנו? 
רציתי לשאול אותו פעם, אבל כמעט ולא נפגשנו.
א.א. השתחרר ולא חזר לקיבוץ. בעזרת אימו ואחיו הוא התקבל לעבודה כנהג משאית בקואופרטיב הגליל העליון. 
מידי פעם, כשהזדמנתי לחיפה, הייתי הולך למשרד הקואופרטיב ושואל עליו. שמעתי שהיו בעיות של אי אמון ואשמות שונות. 
אותו פגשתי אולי פעם או פעמיים (לדקות ספורות), מאז שעזב. 
מפי נהג אחר, חיפאי שעבד איתו, שמעתי שהוא שכר חדר בעיר התחתית ויש לו מספר חברים וחברות, שדווקא מדברים בשבחו כחבר טוב. 
חברה לא הייתה לו. הייתה מישהי, שנדמה לי, שהוא היה מאוהב בה, אבל היא התחתנה עם נהג חיפאי.
בקואופרטיב הייתה שמועה שא.א. גנב צמיגים ומכר אותם, מה שהוכחש אח"כ והתברר כלא נכון. 
אני חושב שלא היה לו אפילו עם מי להתייעץ ולהחליף מילים בנושא. 
איזה בדידות! 
פגשתי את אימא שלו והיא סיפרה לי שניסתה להתערב ולעזור בעניין, אך הוא התחמק ולא נתן לה להתקרב אליו בחזרה. 
בכל אופן, הוא המשיך לעבוד כנהג משאית והיה באיזה שהוא קשר עם החבורה החיפאית.
כעבור כמה חדשים, הבחינו שמספר ימים הוא לא נראה וגם לעבודה לא הגיע. 
דלת הדירה הייתה נעולה והשכנים כבר התאוננו על הריח. 
כשפרצו את הדלת, מצאו אותו שוכב בבגדים על המיטה ולידו חצי בקבוק מיץ תפוזים מעלה עובש, וחפיסה ריקה של כדורי שינה. 
הרופא קבע שזה קרה לפני חמישה ימים.
קברו אותו בקיבוץ (איני בטוח אם אביו היה בהלוויה, אבל זה כבר לא היה חשוב לאף אחד). 
באו הרבה חברים, גם מוותיקי הקיבוץ. אולי הרגישו צורך ב"חסד אחרון",  אבל אף אחד לא דיבר.  גם לא אנחנו, חבריו, כי מה יש להגיד... 
נותרנו רק עם ההרהורים והמחשבות שהתעצמו במשך השנים: "אולי אפשר היה אחרת"?